פתחתי את עיני במהירות, זיכרונות כואבים על עצמי בן ה-7 הציפו אותי...
זוג עיניים ריקות מביטות אלי, גוף קר זרוק על הרצפה ודם.
דם בכל מקום. על הרצפה על הקירות והארונות המטבח, על הבגדים שלי, על הידיים שלי, על כולי.
הדבר הבא שאני זוכר הוא שהתעוררתי בחד...
"מה?" הפעם זה אני שאמרתי מופתע. אני וטאה הסתכלנו על ג'ונגקוק בהלם. ג'ונגקוק הרים את ראשו במהירות כשהבין מה אמר "אה.." הוא התחיל ונעצר מנסה לחשוב מה להגיד "אני לא זוכר הרבה מהמקרה" הוא החל לספר "כשקמתי בבית החולים אמרו שזה תופעה של ההלם ושאני אזכר בהמשך" הוא נעצר מסתכל עלינו "עד היום עוד לא נזכרתי". עמדנו שם שתינו שותקים "ואת אותו היום אתה זוכר?" שאלתי. הוא שתק במשך מספר שניות "הייתי בקומה למעלה אז לא ראיתי כלום, רק שמעתי המון רעש" קולו רעד אבל הוא המשיך "ירדתי למטה כשהרעש הפסיק וראיתי אותה שוכבת על הרצפה ומסביב הכל היה דם. אני זוכר שקראתי לעזרה עד שהתעלפתי ואז התעוררתי בבית חולים" הוא סיים את דבריו והרכין את ראשו. "קוקי.." לחשתי והרגשתי את הדמעות פורצות מעיניי. ריחמתי על ג'ונגקוק שחווה משהו נורא כלכך. 'איך מישהו מתמודד עם משהו כזה?' חשבתי.
"אתה. אתה ראית את כל זה?" טאה לחש וראיתי שהוא כיווץ את אגרופו. "רגע" הוא אמר מהר "אמרת.. כשירדתי מהקומה השנייה?" הוא הנהן לשאלתו מאשר אותה. "זה היה באותו הבית?" שאלתי בהלם. "כן" הוא אמר. "למה לעזאזל אתה גר שם??" טאהיונג צעק "קוקי תעבור. אתה לא יכול לגור בבית הזה" אמרתי. "לא!" הוא צעק גם הוא "אני חזרתי לשם כדי לגלות מה קרה לה. אני לא הולך לוותר עכשיו!" הוא צעק בכעס. "זה לא אומר שאתה לא צריך לעבור!" טאה צעק בחזרה "למה שכל יום תיזכר במראה הזה!". ג'ונגקוק נראה עצבני לדבריו של טאה "אני חייב לזכור! אני חייב לגלות מה קרה לה! אם אני לא יזכור מי כן?" הוא המשיך לצעוק. "היי.. היי... בואו כולנו נרגע..." התחלתי להגיד "אז אני אעבור לשם גם!" טאה קטע אותי "אתה לא יכול לגור שם לבד". הסתכלתי עליהם כשהם התעלמו לגמרי מדבריו. "אני לא לבד ג'ימין שם!" ג'ונגקוק אמר. באותו רגע שניהם הסתכלו עלי.
"ג'ימין תעוף כבר מהבית שלו!" טאה צעק לעברי. "טאה למה אתה כועס עלי?" צחקקתי. "רציתי להגיד לך את זה כבר ממזמן. תיקח את התחת שלך ותעבור משם. אני לא יכול ללכת לשם בגללך!" הוא הסתכל עלי בעצבים. 'איך עברנו לנושא הזה?' חשבתי לעצמי. "אני לא יכול להשאיר את קוקי שלי לבד" אמרתי בחיוך מתגרה. "קוקי שלי?" ראיתי איך הוא מאדים מכעס. "הוא שלי. גמד. קוקי שלי!" הוא אמר והניח את ידו על כתפי מוריד את ראשי ומחכך את ידו בשיערי. "אוקי. אוקי. בוא נתפשר... יום יום?" שאלתי "אה. ואני אעדכן אותך לפני שג'ין בא" הוספתי. טאה שיחרר אותי "אוקי זה בסדר בתור התחלה" הוא אמר. "אם כבר ג'ין" ג'ונגקוק אמר לפתע. "נראה לי הוא יודע על המצב הזה". הסתכלנו עליו לא מבינים למה הוא מתכוון. "באותו היום, ביקשתי ממנו לשמור בסוד מג'ימין את זה שטאהיונג היה אצלי" הוא המשיך לספר "הוא אמר שלא נראה לו שזה יפריע לך". הסתכלו אחד על השני ואז עליו "מתי זה היה?" שאלתי. "יום אחרי שנפגעתי בראש" ג'ונגקוק ענה וטאה הנהן. "לג'ין תמיד הייתה אינטואיציה טובה" טאהיונג אמר.
התיישבנו בספות מול האח, טאהיונג ליד ג'ונגקוק ואני בספה השנייה "ג'ונגקוק. בקשר לאמא..." התחלתי להגיד אך הוא קטע אותי "לא עכשיו ג'ימין. אני צריך עוד זמן לחשוב על הכל" הוא אמר מבטו מתחנן, הנהנתי מבין. "אנחנו נעזור לך" טאה אמר. "כשתרגיש מוכן. תגיד. נעזור בהכול" הוספתי. ראיתי חיוך קטן עולה על שפתיו. המשכנו לדבר על הספה עד שג'ין התקשר לשאול למה אני וג'ונגקוק מתעכבים כלכך. בדרך חזרה לחנייה התקדמתי לפניהם, נותן להם זמן איכות לבד. כשהגענו לחנייה נכנסתי מהר לרכב. מתאפק לא להציץ. אחרי מספר דקות ג'ונגקוק נכנס לרכב, כולו אדום. צחקקתי למראה שלו "תשתוק" הוא אמר מבויש. הנעתי ונסעתי לכיוון הבית. כשנכנסנו ג'ין החל להטיף לנו שזה לא בסדר שלא הודענו שאנחנו מתעכבים ושהם דאגו. נאמג'ון ישב בספה משועשע מההופעה. "אה. ג'יני היונג מחר אני אחזור הביתה" אמרתי כשאני וג'ונגקוק ישבנו לאכול. "למה?" ג'ין שאל כששם בשולחן עוד תוספות "מה עם ג'ונגקוקי? הוא יישאר לבד". הוא נעמד מולנו. "עשיתי הסכם עם מישהו" צחקתי כששמעתי את ג'ונגקוק נחנק לידי. ג'ין חייך והנהן 'כנראה הוא באמת יודע על טאהיונג' חשבתי.
Oops! This image does not follow our content guidelines. To continue publishing, please remove it or upload a different image.
בלילה כששכבתי במיטה המון מחשבות התרוצצו בראשי. ריחמתי על ג'ונגקוק, הסיפור שלו לא יצא לי מהראש. איך ילד יכול להתמודד עם דבר כזה. איך הוא עדין מסוגל לגור בבית הזה אחרי כל מה שהוא ראה וחווה פה. התחלתי להבין אותו יותר ויותר. השוני שבין קוקי הילד שמחייך באושר לבין ג'ונגקוק שאני רואה כל יום היה מובן לי פתאום. עם כל מה שהוא עבר, עם כל הזיכרון הנורא הזה. הוא המשיך לחיות. הדבר היחיד שהניע אותו היה הרצון לנקום. הוא נראה לי פתאום חזק כל כך. אמיץ כלכך. אני באמת רוצה לעזור לו. אני רוצה לגלות מה קרה שם. למה ג'ונגקוק היה צריך לחוות את כל זה ולהיות עד לאירוע נורא שכזה. ג'ונגקוק נהפך לחלק מאוד גדול מהחיים שלי ורק רציתי שהוא יחזור לחייך כמו כשחייך שהיה ילד. שחייך באושר בלי הרסיסים של הרע ששינו את חייו. באותו הלילה עשיתי עם עצמי הבטחה שנחרטה בליבי. הבטחתי שאני לא אעזוב אותו לבד. שאני אעזור לו בכול. אני אעזור לו לגלות את האמת. אני אעזור לו בכל מה שהוא יצטרך. העיקר שאצליח לגרום לו להיות מאושר שוב.
בבוקר כשנכנסתי עם ג'ונגקוק לכיתה היא היתה רועשת מתמיד. כל הילדים דיברו בקולי קולות. "זה נראה לך נכון?" מישהו שאל. "לא. שמעתי שזה באמת קורה" מישהו ענה. "מה קרה כולם כלכך נרגשים?" ג'ונגקוק שאל אותי "לא יודע" הרמתי את כתפיי. "שמעתי שזו בת של מישהו חשוב מהעיר הקרובה" עוד מישהו אמר בכיתה. "זה הולך להיות כנראה אירוע גדול!". התקדמנו כל אחד לעבר מקום הישיבה שלו. הנחתי את התיק שלי במושב והתקדמתי למין סו שישן בכיסאו. "מה קרה היום? כולם פטפטנים" שאלתי שהתיישבתי על השולחן של ג'ונגקוק. "אממ.. לא שמעת?" מין סו שאל כשהרים את ראשו. "כולם מדברים רק על זה". הסתכלתי עליו "לא. לא שמעתי כלום מה כבר קרה?" שאלתי. "מסתבר שמישהו מהקבוצה של קים קיבל הצעה לשידוך. מקבוצה גדולה בעיר הסמוכה" הרגשתי שליבי צנח, למשמע דבריו. הסתכלתי על ג'ונגקוק שהבעתו הייתה דומה לשלי. "מ-מ-י?" שאלתי מגמגם. שנינו הסתכלנו על מין סו מחכים לתשובתו כאילו אנחנו מחכים לגזר דין מוות.
"מין יונגי" מין סו ענה.
Oops! This image does not follow our content guidelines. To continue publishing, please remove it or upload a different image.
לידע כללי. אני שאלתי חברה איזה אופציה היא מעדיפה והיא בחרה את האופציה הזו.
