פתחתי את עיני במהירות, זיכרונות כואבים על עצמי בן ה-7 הציפו אותי...
זוג עיניים ריקות מביטות אלי, גוף קר זרוק על הרצפה ודם.
דם בכל מקום. על הרצפה על הקירות והארונות המטבח, על הבגדים שלי, על הידיים שלי, על כולי.
הדבר הבא שאני זוכר הוא שהתעוררתי בחד...
"בתכלס אני פגשתי את קוקי הרבה אחרי שהוא עבר מכאן. כשהכרתי אותו כבר היו לו בראש כל התוכניות האלו על הנקמה. הוא ידע בצורה מושלמת לפחות איזה 3 אמנויות לחימה וניסה לשכנע את דוד שלו שילמד אותו לירות באקדח. אבל הוא עוד לא היה מוכן לפי מה שהבנתי. הוא היה עוד ילד בסך הכל" הון התחיל לספר. "המאמן הכיר בינינו, כי קוקי היה נואש לבחון את הכישורים שלו. הוא רצה להמשיך לצבור כוח ולהתקדם בתוכנית שלו. לקח לי המון זמן להתחבר אליו ועוד יותר זמן כדי שהוא ירגיש בנוח ויספר לי את התוכנית שלו ואת המצב שלו. באותו היום..." הון הפסיק לרגע, כאילו התקשה לספר. "מה, מה קרה באותו היום?" ג'ימין שאל. "זה היה היום הראשון שהוא שיחזר את הכל בראש שלו, אחרי אותה תקופה בבית חולים שהוא העמיד בה פנים שהוא שכח. אתם מבינים הוא הדחיק את זה והתמקד בכעס והוא לא טיפל בעצמו. הוא רק המשיך להתקדם. אז באותו היום הוא חטף התקף חזק. זה היה מחזה מפחיד, אף אחד לא ידע מה לעשות. הוא הגיע לבית החולים והיה מחוסר הכרה כמה ימים, כמעט חשבו שהוא לא ישרוד. רק אז הבנתי כמה המצב שלו חמור" הון הסתכל עלינו.
"אז עזרתי לו. כי לא מצאתי דרך אחרת. והאמנתי שזה מה שנכון לעשות. כי גם המאמן עשה את זה והוא ידע יותר טוב ממני. אז עזרנו לו לשפר את עצמו, ללמוד יותר טוב להגן על עצמו. הוא עבר אימונים מטורפים. ואז זה החמיר יותר ממה שחשבתי. איבד שליטה לגמרי" דבריו של הון נשמעו כלכך אפלים. היה כלכך קשה להאמין שמישהו חווה דבר כזה. אמנם אני רגיל למצבים כאלו כי המשפחה שלי בעסק כבר שנים ואני עצמי עובר לא מעט אימונים. אבל הכל נשמע כאילו הוא מלווה בכאב כלכך עמוק. כאב שאני לא מבין. "לפני שנתיים בערך.." הון המשיך "היינו בגיל 15. דוד שלו הציג לו חבר שלו שהוא חלק מחבורה ממש מפחידה בסיאול. קוקי עשה בשבילם דברים כדי לחזק את היכולות שלו. אני אפילו לא יודע מה הוא עשה שם. הוא לא דיבר על זה. ואז הוא השתנה. הוא הפך להיות יותר קר ומנותק וחסר חיים ממה שהוא היה לפני" הרגשתי את ליבי כואב כששמעתי את מילותיו של הון, כולנו הבנו מה זה אומר להיות חלק מקבוצה רעה. אנחנו עשינו וראינו את אותם הדברים. תמונה של קוקי מחייך חיוך תמים קפצה בראשי. כיווצתי את אגרופי חזק. היה לי קשה לחשוב שקוקי עם החיוך העדין שלו יכל לעשות משהו כלכך נורא. כולנו המשכנו להקשיב לסיפורו של הון. "אבל הוא השתנה מאז שהגיע לכאן. הוא לא אותו ג'ונגקוק שעזבתי לפני שטסתי לח"ול. גם אם זה התחיל כהעמדת פנים, אני חושב שהוא באמת אוהב להיות כאן. אני חושב שהוא באמת אוהב אותכם. אני לא חושב שהוא רוצה לפגוע במישהו ממכם. הוא פשוט בקונפליקט עם עצמו" "איזה קונפליקט?" שאל ג'ין "מצד אחד הוא אוהב להיות כאן איתנו, מצד שני לפי איך שהוא חושב הוא חייב לנקום" נאמג'ון אמר והון הינהן בהסכמה והמשיך "אתה אומר את זה כאילו זה שחור או לבן. אתה צריך להבין. הוא לא מסוגל לוותר על זה. זה הדבר היחיד שהחזיק אותו חיי. לפי מה שהוא זוכר זה הדבר הראשון שהוא אמר שהוא פתח את העיניים אחרי המקרה. הוא לא יכול לשחרר את זה. הוא מאמין שאין לו סיבה אחרת לחיות אם זה לא בשביל לנקום את מותה של אמא שלו. ולא רק זה. דוד שלו הזין אותו בשנאה ובכעס". "מה הכוונה?" שאלתי. עכשיו מבין את אותו היום. הבכי וההתנצלות הבלתי פוסקת של קוקי. כאב חד עבר בחזי. "היו פעמים שהצלחתי להוציא את קוקי מהמצב שלו, לגרום לו לבלות, לחייך, לחיות. אבל תמיד אחר כך הוא היה הרוס יותר. בהתחלה לא הבנתי מה קורה. הוא לא דיבר על זה. עד שיום אחד הוא שכח לנתק את השיחה ממני ושמעתי הכל. לא חשבתי שהמאמן יכול לעשות את זה. הוא החטיף לקוקי מכות והמשיך לצעוק עליו שהוא צריך לנקום. שזו האחריות שלו כלפי אמא שלו. למרות שהוא יודע להילחם הוא לא יכל להתמודד מולו. הוא דוד שלו" כל דמי רתח לשמוע את ההסבר של הון. הסיפור של קוקי. אף פעם לא חשבתי שהוא עבר חיים כאלו. עכשיו אני יכול להבין מאיפה הרעיון הזה צץ בחייו. למה הוא מתנהג בצורה כלכך סגורה. למה הוא פתאום נכבה לי.
"אוי קוקי" ג'ימין לחש וכיסה את פיו. דמעות זלגו לו על הלחי והוא האדים. "רגע, רגע" ג'ין אמר "המאמן שלכם זה דוד שלו?" הוא שאל. "כן. אבל אתם לא מבינים, זה יותר גרוע ממה שאתם חושבים". הסתכלתי עליו "כדאי שתפסיק לדבר בחלקים ותתחיל לספר הכל כי אני מתחיל לאבד את הסבלנות שלי" אמרתי חורק שיניים. רציתי לעלות למעלה להחזיק את קוקי ולהגיד לו שלא אכפת לי מכל עניין הנקמה הזו. "תרגע. אני מספר. בהתחלה אני רק חשדתי בזה אבל... לאט לאט שחשבתי על זה יותר ויותר זה פשוט הסתדר. ועכשיו אני משוכנע" הון אמר. "משוכנע במה?" שאל נאמג'ון. "אני חושב שכל נושא הנקמה נשתל אצל קוקי בראש. שכפו עליו לחשוב ככה ושכל הזיכרונות שלו שבהם החליט לנקום בצורה הזו לא אמיתיים". הרגשתי כאילו מישהו הכניס לי אגרוף. מילותיו של הון זיעזעו אותי. "אני..לא מבין.. מה זה אומר?" ג'ימין שאל בלחש. "אני חושב שהמאמן ניצל את הטראומה של קוקי. גרם לו להאמין שהרעיון של הנקמה הוא שלו והכניס לו את זה לראש וכל פעם שהוא מצליח להשתחרר מזה הוא מחזיר אותו למצב באמצעות מכות. בעיקרון קוקי הוא כמו בובה על חוט. מי שמפעיל אותו זה המאמן". "זה נורא כמה סבל. איזה חיים הילד הקטן, התמים והמתוק הזה עבר" ג'ין אמר בלחש והניח את ראשו על נאמג'ון, עיניו אדומות. "אני נשבע שאם אני אראה את הדוד הזה. אני אהרוג אותו" הכעס שבי התעצם בצורה בלתי נשלטת. אם זה המקרה אני יכול להבין את הניגודיות באופי של קוקי. אני אגן עליו. בכל כוחי וגופי. אני לא אתן לו להיפגע יותר. "אתה לא צריך לחכות הרבה זמן. פגשתי את הונג במקרה בארצות הברית. הוא זה ששלח אותי לפה למסור לקוקי שהוא בדרך". למשמע השם המוכר ליבי צנח. "אמרת הונג?"
Oops! This image does not follow our content guidelines. To continue publishing, please remove it or upload a different image.
Oops! This image does not follow our content guidelines. To continue publishing, please remove it or upload a different image.
