*נקודת מבט ג'ונגקוק*
"כמה פעמים אני עוד צריך להגיד לך את זה??" הונג ג'ו צעק עלי כשצעדתי לקחת את בקבוק המים שלי. גופי אדום ומזיע מרוב מאמץ באימון המסיבי הזה. מאז אותו היום שבו התעוררתי בבית החולים וביקשתי את עזרתו בלתכנן את הנקמה שלי. הונג ג'ו היונג אימן אותי. הוא לימד אותי מגוון רחב של סגנונות לחימה כמו טאי צ'י, טאקוואנדו, היאבקות, MMA ועוד. למדנו כמעט את כל סוגי אומנויות הלחימה עד עכשיו. עברו כבר מספר שנים מאז אותו היום והיונג נשאר איתי ועוזר לי. "אני יודע!" צעקתי והסתובבתי אליו. "אתה מגיב לאט מדי" הוא אמר "איך אתה מתכוון לעשות משהו... אם אתה בכלל לא מצליח לשלוט במיומנויות פשוטות כמו קראטה?" הוא המשיך לנזוף בי כשניגב את הזעה שלו במגבת. "אמרתי שאני יודע!" צעקתי שוב וזרקתי את בקבוק המים שלי על הקיר בעצבים. אנחנו מתאמנים כל יום בתקופה האחרונה ואני לא מצליח, לא משנה כמה אני מנסה. "לא רק שאתה מגן על עצמך בצורה איטית ואז אתה נפגע. אלא כשאתה כבר מחליט לתקוף אתה לא תוקף חזק מספיק" הוא המשיך לנזוף בי. "אני יודע היונג. הסגנון הזה פשוט לא מסתדר לי כמו שאר הסגנונות. אני צריך להמשיך להתאמן" אמרתי לו ונשכבתי על הרצפה בייאוש. גופי כאב וכבר הייתי מותש. נשבעתי שאני אנקום. אני אעשה הכל בשביל זה. היונג התיישב לידי, נשארנו אחד ליד השני במשך מספר דקות. "קדימה. שנמשיך?" היונג אמר לפתע כשהוא התרומם מהרצפה "יאלה קום" הוא הושיט לי יד. "לא רוצה~" עניתי בבכיינות והסבתי את מבטי ממנו מחייך בשובבות. "ג'ונגקוק! קדימה! ממשיכים. תקום על הרגליים!" הוא צחק ותוך כדי בעט בי חלש בצד של הגוף "תקום כבר!".
פתחתי את עיניי בבהלה. הזיכרון מאחד מהאימונים שלי עם היונג ריפרף עוד במחשבותיי. ראשי הרגיש כבד וחשתי מין תחושת שרפה באזור המצח. הכל מסביב נראה לא ברור, מצמצתי בעיניי מנסה להעלים את המראות המטושטשים. הרמתי את ידי מגרד את ראשי. "אל תיגע שם. אתה עם תחבושות" קול מוכר אמר. הסתכלתי לכיוון הקול, דמות מטושטשת עמדה ליד הדלת נשענה על המשקוף. היא החלה להתקרב אלי. לא הצלחתי לראות בברור מי זה. "כואב לך הראש?" הוא שאל. הנדתי את ראשי לחיוב. "תכף האחות סונג תחזור ואני אגיד לה, היא יצאה מקודם עם ג'ימין ומין סו" הוא אמר. הקול הזה, שמעתי אותו גם לפני שהתעלפתי בכיתה. 'מי זה?' חשבתי לעצמי 'הוא נשמע מוכר'. מיקדתי את עיניי על הדמות שעמדה בצד. מצמצתי בכוח, עדין מנסה להעלים את המראות המטושטשים. "אני מצטער, ג'ונגקוק..." הוא התחיל להגיד "לא התכוונתי שזה יגיע למצב כזה" הוא אמר והמשיך להתקרב לכיווני עד שהתיישב בקצה המיטה. "זה ממש כואב?" הוא שאל ברכות ופניו היו קרובים לשלי. ידו ליטפה אותי בעדינות, סימנתי לו 'לא' עם ראשי. "אני מצטער" הוא אמר בקול חנוק והרגשתי טיפת מים נוחתת על פני.
הרמתי את אחת מידיי והנחתי אותה על הלחי שלו, בעזרת אגודלי ניגבתי את הדמעות שירדו מעיניו. הוא היה מופתע מפעולותיי. "אל תתאמץ. אתה צריך לנוח. חטפת מכה חזקה" הוא אמר וקרב את פניו קרוב יותר אלי. הוא היה כלכך קרוב עד שהרגשתי את נשימותיו החמימות על פני. "רק ניסיתי לגרום לך להסתכל גם עלי" הוא לחש לי "אני באמת מצטער קוקי שלי". באותו רגע שנשמעו מילות הסליחה שלו, חשתי במגע רך על שפתי. ליבי הלם במהרה. לא הצלחתי לעקוב אחרי מה שקורה באותם רגעים. עצמתי את עיניי והתמסרתי לתחושות הנעימות שזרמו בכל גופי. אחרי כמה רגעים שנשארנו באותה תנוחה, ידו אחזה בצווארי והרגשתי אותו מזיז את שפתיו מנסה להעמיק את המגע של שפתינו. חוץ משפתיי לא הצלחתי להזיז שום איבר בגופי, שכבתי קפוא תחת מגעו. אנחת כאב נפלטה מפי כשראשו השתפשף בשלי ונגע במכה שלי. הוא נעצר והתרומם מהר, מסתכל עלי במבט מלא דאגה. הוא שחרר מצווארי את ידו "כואב לך?" הוא שאל, טיפה מתנשף וקולו נשמע מעט לחוץ. "ק-צת" אמרתי מנסה להתרומם. "תמשיך לשכב" הוא ציווה והצמיד אותי למזרן. הסתכלתי על פניו דמותו עוד הייתה מעט לא ברורה, אבל כשעיניי קצת התפקסו הצלחתי להבין מי הוא "טאהיונג?" שאלתי בלחש, מופתע.
YOU ARE READING
Sweet ervenge - נקמה מתוקה
أدب الهواةפתחתי את עיני במהירות, זיכרונות כואבים על עצמי בן ה-7 הציפו אותי... זוג עיניים ריקות מביטות אלי, גוף קר זרוק על הרצפה ודם. דם בכל מקום. על הרצפה על הקירות והארונות המטבח, על הבגדים שלי, על הידיים שלי, על כולי. הדבר הבא שאני זוכר הוא שהתעוררתי בחד...
