הבית היה חשוך. הדפיקות החזקות על הדלת לא פסקו, והפעמון צלצל ללא הפוגה. הקריאות הקצובות "גברת שלו, אנחנו יודעים שאת שם!" רק התעצמו, כשמדי פעם נוספת אליהם בעיטה כזו או אחרת. ידעתי בדיוק מה עובר לאמא בראש: עוד נצטרך לקנות דלת חדשה. מאיפה היא תמצא את הכסף? הרי העדר מזומנים למיניהם, זו בדיוק הסיבה לרעש והפחד הנוראים הללו.
הילה ודן ישבו ליד המטבח. הילה המתוקה בת השמונה, שכבר יודעת דבר או שניים בחייה הצעירים, ודן בן השבע עשרה, הילד המוצלח יותר של המשפחה. אמא כססה ציפורניים, מנהג מגונה שסיגלה לעצמה בחודשים האחרונים, מביטה בדלת בלי להפסיק.
דן החליט שנמאס לו. הוא התרומם מהרצפה, ללא חת, נחוש בדעתו להראות לבריונים האלה שהם התעסקו עם המשפחה הלא נכונה. אבל אמא סימנה לו בתקיפות לחזור למקומו ולא להשמיע הגה. הילה הביטה בו ובעיניה כל הפחד שבעולם, אז הוא ויתר. התיישב לידה וליטף קלות את ראשה. הוא יכחיש, אבל אני חושבת שראיתי דמעות בעיניו.
אוף, הלוואי וזה יגמר כבר.
תפילתי נענתה כעבור מספר דקות. הם החליטו שאין אף אחד בבית, או שחשבו שדלת חצי פרוצה תפחיד אותנו מספיק, למרות שאני בטוחה שהיו להם הכלים לפרוץ אותה לגמרי. עכשיו הם עוד עדינים יחסית, אולי משום שזו רק ההתחלה.
אפשר לחזור לשגרה.
- - -
השגרה שלנו פחות או יותר קבועה בחודשים האחרונים. דן סובל מכל ההסגר הזה, אבל מבין למה הוא נחוץ. לא יוצאים לבד בשעות הלילה, לא משאירים את הילה אפילו שנייה אחת בלי עין משגיחה, נועלים את הדלת בכל הזדמנות ולא מדליקים אור בסלון. שיחשבו שאף אחד לא בבית.
אני דווקא נהנית מכל זה.השקט הזה, עצם העובדה שדן יושב איתי ולא מסתובב עם עשרות חבריו כשהם מלגלגים על אחותו מאחורי גבי, הספרים שאני יכולה לבלוע בשקיקה בלי שאמא תצעק עליי, כי אם היא תצעק יכולים לשמוע, ואם ישמעו ידעו שאנחנו בבית.
כשאבא עזב, הוא חיבק אותי חזר ואמר בקול לחוץ: "זה יעבור, שי. אני מבטיח לך שזה יעבור. אבל עד אז, נשמה שלי, אני צריך שתהיי חזקה. גם בשבילך, אבל בעיקר בשביל אמא והילה. וגם בשביל דן, הוא הרבה יותר שברירי ממה שהוא נראה..."
"אבל אני לא חזקה," אמרתי לו, נענית לחיבוק ולא מרפה. עכשיו הוא ממש חייך. "את הילדה הכי חזקה שאני מכיר, שייצ'וק. הגיע הזמן שלך להראות את זה לכולם."
מעוצמת המחמאה, נתתי לו ללכת ולא החזקתי בו כל הדרך לחדר המדרגות, כמו שהילה עשתה. מצד שני גם לא משכתי אותה כמו שדן עשה, רק נופפתי לו לשלום וניסיתי לחשוב.
חזקה? אני?? שי, זאת שכבר בת שש עשרה, אבל אף אחד בשכבה לא מכיר אותה? זאת שתמיד יש לה רק חברה או שתיים, שגם אותן קשה בהתחלה לזהות? שמעדיפה לקרוא ספר בבית במקום להתמודד עם הלגלוגים של כולם והאמירות המרושעות?
אבל אולי הוא צודק. אולי הגיע הזמן שלי להראות את זה לא רק לכולם, אלא גם לעצמי.
YOU ARE READING
כשמתחזקים הגלים
Actionהרגשתי שנשימתי נעשית כבדה יותר ויותר. זה נכון מה שאומרים, שעל סף המוות פתאום רואים את כל החיים חולפים כבסרט נע. אמא לא זזה ודן נשך את שפתיו בכאב על כך שאינו יכול להציל את אחותו הקטנה. בספרים זה אף פעם לא כך. בספרים האנשים הרעים תמיד באים להפחיד, אומ...
