כשמתחזקים הגלים

פרק 7 - שי

התעוררתי לקול המפתח הקטן המשחרר אותי לחופשי. התלתלים שלי כיסו את פניי כליל ורק ידו של דן, זו שלא משה מידי לא משנה כמה חזק אחזתי בה היוותה תזכורת אילמת לכל שהתרחש.

הבריונים כבר לא היו בסביבה. 

התרוממתי ושפשפתי את פרקי האצבעות. אמא והילה כבר עמדו לידנו, הילה רועדת כעלה נידף ואמא מחבקת אותנו בצחוק ובכי לחלופין. הייתה תחושה כללית של שחרור.

ירון הביט בנו ועל פניו הבעה של משבית שמחות.

"מה קורה?" דן נעמד לצידו, כמו מבין שלא הכל כשורה. שלא יתכן שהחבורה האלימה עזבה בלי כל תמורה רק משום שירון אמר להם. אבל ירון רק חיבק אותו. "הייתם גדולים," הוא אמר והעביר מבטו על כל אחד מאיתנו. "זה ממש לא מובן מאליו."

"שי למשל," לא שכח דן את הקשר המיוחד שהחל נרקם בין שנינו בכל התקופה הזו, "היית מדהימה. הצלחת להישאר בהכרה בשניות הכי קריטיות. אני במקומך הייתי מתעלף."

"טוב, די הבאתי את זה על עצמי," מלמלתי אבל דן עבר לקורבן הבא. "והילה! כל הכבוד לך. נכנסת לחדר של שי ונשארת בתוך הארון כמו שאמרנו לך, למרות שאת מפחדת מהמפלצות שיש שם. אני ממש גאה בך."

דמעות טיפשיות החלו ממלאות את עיניי עד שהבנתי שדן פשוט מזכיר לי את אבא. כלאתי אותן במהירות.

"וגם אמא," המשיך דן בסבב ללא רחמים. "זה בכלל לא פשוט להתנהג באורך רוח כשניצבת סכנה לילדים שלך. אני חושב שהיו מכתירים אותך לאם הגיבורה ביותר ללא ספקות."

החלטתי להתערב לפני שיזמנו אותי לחיבוק המשפחתי. "גם אתה היית מדהים," אמרתי לדן. "גוננת עלינו, שמרת על אמא, הזכרת לנו שאתה לא יודע לירות," צחוק כללי ליווה את המשפט האחרון. קולי החל יורד בהדרגה. "התנהגת ממש כמו אבא."

"עם עזרה של ירון," לא שכח דן לגשת ולהודות לו בלחיצת יד. כאן נזכרתי בשאלה שעלתה בראשי מספר פעמים במהלך אירועי הערב. "איך ידעת לבוא?"

"אח שלך," צחק ירון וטפח על כתפו. דן חייך. "התכופפתי ברגע שהם התחילו להכות אותי כדי שתשמעי את הצרחות שלי ותבואי. זה נתן לי שהות לשלוח טקסט בהול לירון. זכרתי את הסיפורים שלו מהתקופה שהיה בצבא והבנתי שזה הדבר היחיד שיכול לעזור לנו כרגע."

"הם פשוט ירדו מהפסים," הסביר ירון. "התפקיד שלהם היה להפחיד אתכם קצת, לגרום נזק לא רציני לבית והרהיטים ולעזוב. הם היו מקבלים בונוס אם היה להם את הכתובת של אייל, אבל המפקדים שלהם נתנו לכך סיכוי נמוך."

"הם ממש לא הסתפקו בנזק לרהיטים," מיששתי את צווארי הכואב."

כי את הופעת," חייך ירון. "ילדה בת שש עשרה שאמורה לבכות ולהסתתר תחת הסינר של אמא שלה התחילה להגיד להם שישחררו אותה. זה קצת ערער את הביטחון של המנהיג שלהם, ומשם הכל הדרדר. הוא לא יכל ליסוג כי זה היה מראה על חולשה, ומנגד לא רצה לפגוע באיש באופן ממשי. לך תבין ראש של קרימינלים."

"מצטערת," אמרתי חרש ורצתי להתנהג כמו ילדה קטנה בתוך החיבוק המנחם של אמא. ירון רק חייך בביטול. "אל תאשימי את עצמך. כשהוא קלט שסידרתם אותו ואת בעצם התחבאת בחדר הוא היה חייב להחזיר את הכבוד שלו. הוא היה תופס אותך בכל מקרה."

"אבל טוב לדעת שיש לך פה," חייכה אמא. "מורן צריכה לדעת על כך," נפנתה לירון.

היא שלחה את דן להוריד להילה מהמדף העליון סט של טושים זוהרים ויקרים במיוחד שקנתה לה לאירועים מיוחדים כשעוד היה לנו כסף. ונפנתה לירון כשהילה מתיישבת ומתחילה לצייר. "ומה עכשיו?"

"עכשיו?" ירון נראה מהוסס לרגע. "אין לי חדשות טובות."

אין חדשות טובות משמעו יש חדשות רעות. תחושת השחרור התפוגגה. ניגשתי למטבח ונטלתי כוסות ושתיה מתוקה. 'כיבוד קל עוזר לדברים להעשות קלים יותר', אומרת אמא תמיד. סידרתי מגש עם פירות ועוגיות וניגשתי לשולחן המפואר. קול קטן בתוכי התריע שזה הולך להיגמר, כל המעטפת החיצונית העשירה הזו. למרות שאבא מעולם לא אהב לנופף בכספו הרב, ידענו שהוא נמצא. לא היה דבר שביקשתי ולא קיבלתי, עד שאבא הסתבך עם אחת העסקאות שלו ונאלץ לקחת הלוואה.

"החוב גדל כל יום ויום שלא משלמים אותו. הצלחתי להגיע איתם להסדר פריטת תשלומים, וכן הבטחה שלא יפגעו באייל במיה ורוב הסכום יעבור. אני חושב שכדאי לכם למכור את הבית."

אמא נראתה המומה. "הבית?"

"הבית שלכם שווה כמה מליוני שקלים. הוא גדול, הוא במרכז, יש לו ביקוש רב."

"אייל לא רצה למכור את הבית," מלמלה אמא.

"הוא גם לא רצה לברוח כשכל משפחתו מחכה לו פה," הטיח ירון. "מצטער," אמר לאחר שנייה ולגם מכוס התות בננה. "אני באמת מצטער. זו הדרך היחידה, מירב. אני לא אשקר לך, זה לא יהיה קל. מצאתי לכם דירת שני חדרים ברחוב המקביל, אך כל הכסף על הבית הזה ילך אליהם. תצטרכי למצוא עבודה נוספת, וגם הגדולים יצטרכו לסייע קצת. רק כך יוכל אייל לחזור.

"אמא משכה באפה. הבנתי אותה. הבית הגדול היווה את הממלכה הפרטית שלנו, התזכורת לעולם טוב יותר. וילה פרטית ומושקעת אכן שווה כסף רב, אך גם בימים הקשים ביותר לא רצה אבא למוכרה. חלק מהרהיטים העתיקים הוצאו למכירה והצליחו לסייע בתקופה שלפני בריחתו של אבא, והגינה כבר לא טופחה חודשם רבים כיוון שלא היה כסף לגנן, אולם הבית שלנו עודנו שווה כסף רב. עם הרהיטים בתוכו אני מניחה שהוא שווה אף יותר.ועכשיו הבית יימכר.

ולא די בכך, דן ואני הולכים לעבוד. ואמא העדינה תיאלץ לקחת על עצמה עבודה נוספת כדי לממן את דירת שני החדרים בזמן שהעבריין ההוא נהנה מכספה. חוסר הצדק זועק למרחקים.

"זה בסדר," אמרה אמא כעבור שעה ארוכה. "אני אמכור את הבית. תן לי את המסמכים.

"דן ואני הבטנו אחד בעיניי השניה באלם. הילה חסרת הדאגות המשיכה לבנות עולם יפהפה וצבעוני על דף מדפסת. הטלפון שצלצל לא הציק לצער העולה אף לשניה.

"מישהו יכול לענות כבר??"אמא. כמו רובוט נעו רגליי לכיוון המכשיר המצפצף. לחצתי על המקש הירוק והקשבתי.הקול מעבר לקו נשמע מרוגש. "שיצ'וק?"

שיצ'וק. רק אדם אחד בעולם קורא לי כך. פערתי את פי.

"אבא?"