כשמתחזקים הגלים

פרק 11 - דן

"ארז!"

רצתי במהירות לכיוון הסלון, מנסה לעקוף את שלל הארגזים שחסמו את דרכי אל הדלת. הבנות עשו אתמול עבודה טובה וקרוב לוודאי שעלו על יצוען לפנות בוקר, אבל בינתיים הקרטונים חוסמים לי את המעבר ואני לא מצליח להגיע לחבר הכי טוב שלי.

בלית ברירה, קפצתי מעליהם.

ארז נראה נורא. את עינו הימנית עיטרה חבורה ענקית, על זרועו נגלו שתי שריטות מכוערות ושפתיו דיממו. שטפי דם פנימיים נתגלו במקומות נוספים בגופו, שערו החלק נפרע לגמרי ובעיניו הייתה הבעה רדופה. מה החלאות האלה עשו לו? בעוד אמא שולפת תחבושות מכאן ופולידין משם נפניתי לשאול אותו מה אירע. הוא פלט קריאת כאב והישיר אלי את מבטו. "במה הסתבכת, דן?"

במה הסתבכתי? המשפט שירון אמר אתמול חזר וקיבל ממדים מדאיגים. "אף אחד לא יהיה בטוח, לא המשפחה שלך ולא החברים"...מאין הם יודעים על ארז?? מדוע פגעו בו?

נשמתי עמוק.

"יצאתי מהבית כמו בכל בוקר," סיפר ארז כשאמא הייתה מחוץ לטווח שמיעה. "הם חיכו לי ליד המדרגות של הפארק. שניים, אחד גבוה ורזה ועוד אחד עם קרחת..."

השניים ששי ראתה עם הילה!! השתדלתי לא להיכנס לפאניקה.

"ואז, בלי שום מילה התחילו להרביץ לי. אחד מהם פיזר את כל תכולת התיק שלי על המדרגות והשני השכיב אותי והתחיל לבעוט ולהרביץ. הקרח הצטרף אליו במהירות."

"והשריטות מאיפה?"

"הוא הפיל אותי על כמה ענפים שהיו שם."

"הם אמרו משהו?"

"כן," ארז הביט סביבו ווידא שאמא לא חוזרת. "הם אמרו לי למסור לך שתחשוב פעמיים."

לחשוב פעמיים. ארז נראה מהסס. "מה עוד?"

"הם אמרו ש... שהבאה בתור זו הילה."

אמא חזרה והבחינה בצבע שאזל מפניי. "הכל בסדר?"

הנהנתי וכיתפתי את תיקי. "אני הולך לדבר עם ירון, בסדר? נסיים את העבודה בבית החדש."

אמא הביטה בי מבולבלת. "אתם לא הולכים לשום מקום עד שארז לא אומר לי מה קרה לו."

"ארז יכול להישאר פה," מצאתי מוצא במהירות, יודע שארז לא מסוגל לשקר ויקח לאמא זמן רב לקנות את הסיפור של "נפלתי." בטרם הייתה שהות לאי מהם להתווכח יצאתי מהבית בטריקת דלת.

"נו, במי הם פגעו?"

קבלת הפנים של ירון הראתה שהוא יודע בדיוק לשם מה הגעתי. נאנחתי.

"בארז."

"שבר או מכות יבשות?"

"יבשות," מלמלתי רק כדי להישאר רגוע. זה חבר שלי שאנחנו מדברים עליו, לא חפץ חסר רגשות.

"ידעתי שזה יקרה."

מעודד מאוד. ירון הרתיח מים בקומקום חשמלי והביט בי. "שינית את החלטתך?"

"אני לא יודע!" התפרצתי נוכח חזותו האדישה כל כך. "הכל תלוי בי? אם אסכים אבא שלי יחזור ונישאר בבית שלנו, אבל אז אהפוך לפושע!"

"זו חייבת להיות החלטה שלך," חזר ירון בטון שקול והוסיף חלב לכוס הקפה שלו. "כשמורן מסתבכת אני מציע לה לערוך רשימות של בעד ונגד."

"אתה ממש עוזר היום," מלמלתי בסרקזם. ירון לעומתי פיזם מנגינה מוכרת.

לא באמת היו לי ברירות. הילה הקטנטונת, זו שאינה יודעת להגן על עצמה ומפחדת בלילות ממפלצות שיעניקו לה חלומות ביעותים. הילה בת הזקונים, שהייתי נושא על ידיי לגן השעשועים ומשוויץ בה לעיניי כולם. אני לא יכול להסתכן בכך שיקרה לה משהו. אין לי ברירה. "אני מסכים," אמרתי לירון בקול קטן. הנמרצות המוכרת חזרה לפניו והוא נטל את תיקו. "בוא, הולכים."

אלפי סימני שאלה בערו בפניי אבל ירון הניף ידו בביטול וביקש שאצטרף אליו. "אל תדאג," הסביר כשדלתות הרנו הכסופה שלו נפתחו ושקעתי בתוך המושב הימני. "אני לא מתכוון להשאיר אותך לבד," סתם ולא פירש. 

הפירוש הגיע בדמות צעיר בעל משקפי שמש ושיער בהיר שיצא לקראתנו מאחד החניונים לאחר רבע שעה של נסיעה. "עומרי," הושיט את ידו ובלא כל הסבר נוסף הראה לי את הדרך לכיוון חדר ישיבות קטן. הרגשתי שירון מנסה לבחון את מידת האיפוק שלי וניסיתי להחריש, למרות שהשאלות בערו בדמי.

עומרי, כמו מבין את תחושותיי במדויק, חייך לעצמו. "אני חבר בארגון בטחוני ששמו לא יגיד לך דבר. הבנתי מירון שאתה יכול לעזור לנו ואני מודה לך מאוד.

"אני? לעזור? אני בסך הכל ילד. מה לי ולארגונים בטחוניים.

"האנשים הנחמדים שאיימו על אביך הם ארגון פשע. אנחנו יושבים להם על הזנב כבר זמן רב, אך מעולם לא היו לנו הוכחות. אם תיכנס לעובי הקורה בטוחני שנצליח להפיל אותם במהרה."

"איך?" מצאתי את לשוני אחרי זמן רב. עומרי התנדב להסביר. "תראה, ניסינו להכניס סוכנים חשאיים כבר זמן רב, אך הם ממודרים ולא מכניסים אנשים מבחוץ. עצם העובדה שהם קראו לך ממש מסייעת לנו."

לא ידעתי אם לצחוק או לבכות. "מה אני אמור לעשות?"

"כל מה הם יגידו לך. אחרי שתרכוש את אמונם תוכל לעבוד גם בשבילנו. ירון אמר שאתה שחקן בחסד, זה לא יהיה קשה עבורך."

חשתי בתוך סיוט, אבל עומרי הביט בי בעיניו החודרות. "אל דאגה ילד, אנחנו איתך כל הזמן."

הלוואי וזה היה נכון.

לדירה החדשה כבר לא היה טעם ללכת. החלטנו שכדי לנער אותי מכל חשד ירון יתקשר לאמא וינסה להסביר לאבא למה הוא יכול לחזור לארץ ללא חשש. שמעתי את קריאות השמחה שלה ושל שי דרך הטלפון.

הבטתי בפתק המרופט שהושיט לי ירון, מספר הטלפון שלהם. אצטרך לקיים את השיחה במוקדם או במאוחר... קינאתי בשי על צחוקה המשוחרר מדאגות. היא עברה תקופה קשה וכעת תוכל להמשיך הלאה, אבל לי לא הייתה אפשרות כזו. הכרחתי את עצמי להתבגר ולהיכנס למציאות הקשה אליה נזרקתי בלא כל הכנה.

ביד רועדת חייגתי את המספר.

*** היי לכל הקוראים והקוראות! לפי הצפיות והכנסת הספר לרשימת הקריאה אני מבינה שאכן קוראים אותו, אבל אשמח מאוד גם לתגובות שהן הדלק של כל כותב.. תודה לכם :)