כשמתחזקים הגלים

פרק 4 - שי

בשבוע שחלף לא ראיתי אותם יותר. הקרח והרזה כמו נעלמו מהמפה, מה שגרם לי לתהות אם השניים שראיתי לא היו אלא פרי דמיוני בלבד. שמחתי שלא הטרדנו בכך את אמא. מי יודע, אולי הם החליטו לעזוב אותנו בשקט.

כמה תמימה הייתי.

ביום רביעי אחרי הצהריים כולנו היינו בבית. חסרונו של אבא הורגש יותר מתמיד, אז הילה הציעה שנצפה באלבומי התמונות הישנים. בכינו וצחקנו עם כל תמונה ותמונה. זו צולמה בטיול לצפון, זו צולמה כשדן הפיל אותי מהקייאק ועוד אחת כשכולנו יחד, מלקקים קרטיבים ומביטים למצלמה כמו המשפחה הכי מאושרת בעולם. כאילו שאך פחות מחצי שנה אחר כך נהיה עמוק בתוך הבוץ הזה.

בדיוק כשהתווכחנו מאיזו חנות קנינו את הקרטיבים, נפרצה הדלת. אפילו דפיקה אחת לא נשמעה לפני שהיא נפתחה בבעיטה אחת חזקה, ברעש איום שהסביר שיש לנו עסק עם מקצוענים מסוכנים במיוחד.אמא הביטה בנו חיוורת. שניה לפני שהם נכנסו, היא דחפה את הילה ואותי. "רוצו לחדר!"רציתי להישאר, אבל מבטם הנחוש של אמא ודן הראו לי שאין טעם להתווכח. הילה לא יכולה להישאר שם לבדה, הרעד שחלף בה הראה כי היא מתפרקת כל רגע. אז רצתי אחריה.

"גברת שלו!" הקול החזק הפחיד אותי. נכנסנו לחדר של דן. סימנתי להילה על הארון ואני עצמי התחבאתי מתחת לשולחן הכתיבה. היא פתחה קצת את דלת הארון אז יכולתי להרגיע אותה במראה פניי.

לא להרבה זמן. שמעתי מהסלון חפצים מתנפצים וידעתי שאמא עומדת חסרת אונים ומבוהלת. זה ייגמר עוד רגע, שכנעתי את עצמי. ככה זה בכל הספרים. הם רק מפחידים קצת את המשפחה כדי שאבא יחזור. זה הכל.אבל פתאום אמר קול גבוה וקר- "איפה הילדה שרצה כשנכנסנו? אני רוצה שהיא תהיה פה. שתראי מה את עושה לילדים שלך." הוא פנה לאמא בקול מבעית. הצטמררתי.

"נו, את יוצאת או שנבוא לקחת אותך בכוח?"

רק עכשיו הבנתי שהוא מתכוון אליי. הם כנראה ראו אותי כשנכנסו. זה גרם לי להבין שלא הבחינו בהילה. אמא ניסתה להגיד משהו על כך שאיני בבית אבל שמעתי את דן גונח בכאב ויצאתי במהירות מהמחבוא. בדרך החוצה סימנתי להילה שלא תדאג ויותר חשוב- שלא תזוז.

יצאתי לסלון. הדבר בראשון שראיתי היו ספרים זרוקים על הרצפה. הספרים שלי. והכוננית הכבדה שאבא קנה. והכיסאות. אחד מהם היה שבור לגמרי. באמצע ההמולה עמדו ארבעה בריונים, שניים מתוכם עוד עסקו בזריקה רועשת של כל חפץ שנקרה בדרכם. אמא ודן רק עמדו שם, מבט בלתי ברור בפניהם.

"הנה החמודה הגיעה!" קרא הגבוה באותו קול מצמרר של קודם."נו, מה את חושבת, ילדה?"

"שתעזבו אותנו," מצאתי פתאום את לשוני, זו החדה שאיש אינו מכיר, אפילו לא אני. ראיתי הפתעה בפניו של דן. "אתה מתעלל פה באנשים חפים מפשע. אנחנו נגיש תלונה."

לא הבנתי מאיפה מצאתי את האומץ, וכנראה שגם הוא. "מה אמרת?" צעק. ראיתי בבירור את הדם עולה לו לראש. עוד לפני שהספקתי לחשוב הוא תפס בידי והצמיד אותי קרוב אליו עד שיכולתי להריח את זיעתו. ביד השניה הצמיד אקדח לרקתי. אמא צעקה "תעזוב אותה!" והתקדמה, אבל נפנוף נוסף באקדח שכנע אותה להישאר במקום. ההגנות שלה קרסו באחת והיא התחילה לבכות. דן אחז בידה. שמחתי שלפחות הילה בחדר. הרגשתי שנשימתי נעשית כבדה יותר ויותר. זה נכון מה שאומרים, שעל סף המוות פתאום רואים את כל החיים חולפים כבסרט נע. אמא לא זזה ודן נשך את שפתיו בכאב על כך שאינו יכול להציל את אחותו הקטנה.

בספרים זה אף פעם לא כך. בספרים האנשים הרעים תמיד באים להפחיד, אומרים כמה שורות והולכים. לא כתוב שם שום דבר על אקדים שמוצמדים לראשים של בנות שש עשרה שעוד לא הספיקו כלום בחייהן. זה רק איום, ניסיתי להזכיר לעצמי. אבל החרדה שיתקה אותי.נפרדתי בליבי מהמשפחה המקסימה שלי ועצמתי עיניים.