קולו של עומרי נשמע מלגלג באוזניי, כמו שמח לאיד. "קודם כל אני שמח לראות שאחותו הקטנה של דן הולכת בעקבות אחיה הגדול. רצית להיות סוכנת סמויה, אה? אבל אל תדאגי. הימים שלך בתור סוכנת חלפו."
"איך - ? " התחיל ירון אך עומרי עצר אותו. "איך ידעתי שאתם פה או איך ידעתי על ההסרטה? תיארתי לעצמי שלא תציית לפקודות אז הצמדתי עליך האזנה נסתרת בכיס של הז'קט. אני מניח שהשארת אותו אצל אייל. ברגע ששמעתי על התכניות שלכם מיהרתי לכאן."
"עומרי, הוא בן שבע עשרה," חינן ירון את קולו. "הוא לא יכול להישאר במעצר או לשבת בבית הכלא."
"והוא לא יצטרך אם תיצמדו להוראות שלי," חתך עומרי והניף את היד עם המצלמה גבוה. כמעט פלטתי שייזהר ולא ישבור אותה. "אמרתי לו כבר שיגיד שהכריחו אותו. אם הוא חכם הוא יידבק לסיפור הזה והזמן שלו בכלא יחשב כמו זיכרון קצר ולא מזיק."
"לא מזיק?" שאל אבא שלי בכאב. "אם יש בידך את היכולת לשחרר אותו כדי שלא יצטרך לסבול מזיכרונות כאלו, למה שלא תעשה את זה? הוא הרי בסך הכל ילד."
"כמו שאמרתי, הארגון לא מעוניין בחשיפה כרגע." קיצר עומרי במידע. "לכן גם לא אוכל להחזיר לכם את הכרטיס. מצטער. אני מקווה שאין לכם דברים חשובים מדי בתוכו," הוא אמר ושלף את כרטיס הזיכרון. אבא פסע לכיוונו אך ידו של עומרי הייתה מיומנת. עוד לפני שמישהו הספיק לומר משהו הוציא את הכרטיס ושבר אותו לשניים. לאחר מכן שלף מכיסו מצית וההוכחה לחפותו של דן נשרפה לאט לאט לנגד עינינו.
"את המצלמה את יכולה לקבל," הודיע לפני שנעלם וזרק את המצלמה על הארץ. עוד הינד עפעף והוא כמו לא היה שם.
נותרנו שלושתנו המומים.
דמעות החלו ממלאות את עיניי. "אני לא מאמינה.. כל כך רציתי לעזור לדן..."
"ואנחנו מעריכים את הרצון," אמר אבא וחיבק אותי. "אל תדאגי. כנראה שזו לא הייתה הדרך לסייע לו. העיקר שאנחנו ניסינו. בעזרת ה' הוא ישוחרר בקרוב ואפילו לא יצטרך לעמוד למשפט, את תראי. אני כל כך גאה בך."
הוא המשיך לומר מילים טובות עד שדמעותיי יבשו. החלטנו שאין טעם להמשיך ולהיות בשדה.
"מתוקה, אנחנו רוצים לנסוע לתחנת המשטרה. תרצי שנסיע אותך הביתה?"
"לא, זה בסדר," עניתי באכזבה. "אני מעדיפה ללכת ברגל."
הם נסעו ואני התחלתי לפסוע. רגע לפני שיצאתי מהשדה נזכרתי במצלמה. היא כבר לא שווה כלום לרגע זה, אבל אם אקנה כרטיס זיכרון חדש אולי אצליח להשתמש בה להבא.
באנחה התכופפתי ונטלתי את המצלמה הסגולה בידי. רגע. משהו פה לא נראה לי הגיוני. במצלמה שלי היה שבר בצד שמאל. המצלמה הזו נקייה מכל רבב ותקינה לחלוטין. גם המיקום ממנו קפץ עומרי נראה לי מוזר פתאום.
זו לא המצלמה שלי. זו המצלמה של הילה.
ואני די בטוחה שלקחתי איתי למסע הריגול את המצלמה שלי.
כמובן, רוב הסיכויים שאני טועה. כנראה שמיהרתי ולא שמתי לב, ובטעות נטלתי את המצלמה של אחותי הקטנה במקום לקחת את שלי. הרגשתי נורא על כל התמונות שצילמה ונמחקו בהבזק אש אחד.
"פססס," שמעתי לפתע מאחורי אחד המבנים. מישהי קפצה לקראתי בהינף צמה ואמא הביטה בשתינו בחיוך. "הוא הלך, האיש הזה?"
"מה?" הבלבול אחז בפניי היטב. אמא הביטה בשריטות שברגלי ובעיניי הנפוחות. "היללוש, את רוצה ללכת להביא את זה בזמן שאני מברכת את שיצ'וק לשלום?"
הילה חייכה במתיקות. שמלתה הצהובה נצנצה לעברי כשהיא פסעה לעבר השיחים, ילדונת קטנה בתוך שדה קוצים גדול. בתוך מספר דקות שבה אלינו עם מצלמה סגולה זהה בהחלט לזו שבידי. אמא נטלה את כרטיס הזיכרון והוציאה אותו במהירות מרשימה. בלי להתבלבל הכניסה אותו לתיקה. "אנחנו הולכים לתחנת המשטרה. רוצה להצטרף?"
"אני... כן, בטח.. אבל.. מה??"
"נסביר לך באוטו," פסקה אמא ושלושתנו צעדנו יחד לכיוון המכונית. הבלבול אחז היטב בפניי, אבל אם הבנתי נכון, ההוכחה היחידה לחפותו של דן נמצאת כרגע אצל אמא בתיק.
ואיש אינו יודע על כך.
YOU ARE READING
כשמתחזקים הגלים
Actionהרגשתי שנשימתי נעשית כבדה יותר ויותר. זה נכון מה שאומרים, שעל סף המוות פתאום רואים את כל החיים חולפים כבסרט נע. אמא לא זזה ודן נשך את שפתיו בכאב על כך שאינו יכול להציל את אחותו הקטנה. בספרים זה אף פעם לא כך. בספרים האנשים הרעים תמיד באים להפחיד, אומ...
