כשמתחזקים הגלים

פרק 14 - דן

"עומרי, עומרי," הצטחק חבר הארגון הבטחוני ששמו לא יגיד לי דבר וחבש את הכובע המעצבן בשנית. "מה אתה בהלם? אתה נשמע כאילו מעולם לא ראית אותי."
הבטתי בו בזעם, רוצה לומר שכבר ראיתי אותו מספיק ליום אחד והייתי מוותר על התענוג בשמחה. במיוחד כשהוא חבוש בקפוצ'ון המוזר הזה וגורם לליבי לדלג על פעימה מחשש שמא הוא קשור אליהם בצורה כלשהי. ניסיתי לעצור בעצמי אבל המילים קלחו מאליהן. "לא יכולת להגיד שזה אתה? בעיה כל כך גדולה להגיד לי שתהיו פה היום במקום לגרום לי להתקף לב?"
""ביטחון שדה," חייך עומרי וניסה להישאר רגוע נוכח המתקפה המילולית. עיניי ירו גיצים.
מהחדר השני נשמעו רחשים חשודים לפתע. נדרכתי אבל עומרי נותר שלו. מן המכולת נכנס פתאום ירון, מביט בי בסיפוק ומדלג בקלילות מעל ההפתעה שפניי הביעו. "לא באמת חשבת שנשאיר אותך לבד, נכון?"
"אני..."
"אתה מפסיק לגמגם בזה הרגע ומקשיב לי," עומרי חזר לעצמו, קשוח בדיוק כפי שזכרתי מהבוקר. "באנו איתך באופן חד פעמי, כדי שנוכל להתרשם מהרצינות שלך ולהחליט אם אתה מתאים לנו לתפקיד. אני שמח לבשר לך שפעלת כשורה."
"תודה," מלמלתי ולא התאפקתי שלא להוסיף- "חבל."
"חבל על מי שמת." פניו של ירון נעשו רציניות אף הן. "דן, זה לא צחוק."
"אני לא צוחק," מלמלתי. "מה הקשר של שאול לעסק?"
"שאול לא מזיק," חתך עומרי אבל ירון היה נדיב יותר. "שאול מכר ותיק של הארגון, עוזר להם רבות. הוא הקצה את החדרון הזה כמרכז מבצעי מבלי לדעת או לשאול דבר על המבצעים עצמם."
העייפות החלה משפיעה עליי ובראשי צעקו אלפי דברים שהייתי רוצה להבהיר. שאני לא כלי משחק בידיהם, למשל. שאבא שלי לעולם לא היה מסכים להסדר הנוכחי, שירון עובר את הגבול וששניהם ביחד צריכים לזכור שאני בן שבע עשרה.
אבל לא אמרתי כלום מכל אלה. העברתי להם במדויק את שהתרחש במחסן ההוא, משתדל שלא להחסיר אף פרט ואפילו לא הבטתי בפניהם כשאמרו שאני משוחרר או כשירון הביט לרגע בפלאפון שלו ואמר שאבא חוזר מחר אחר הצהרים.
השעה כבר הייתה מאוחרת מספיק. מיששתי את המפתח בכיסי והלכתי הביתה.


- - -


שי:
"אבא חוזר הביתה מחר! אבא חוזר! יש!!"
הילה פצחה בריקוד ספונטני ועקבה אחריי לכל מקום שהלכתי מהרגע שקיבלנו את שיחת הטלפון עם הבשורה המרנינה מירון. דן לא נראה באופק, הלך לעבודה החדשה שלו בתור נער שליחויות, ואילו אמא תיעלה את כל ההתרגשות להכנת ארוחה מופלאה עם ריחות מגרים.
אני עסקתי בניסיון להפוך את סבך הארגזים והבגדים למשהו שמזכיר את הבית שהיה לנו לפני שהסיוט התחיל.
שתי דפיקות בדלת גילו שלושה פרצופים מחייכים. "באנו לעזור!" קראה מורן בקול של החברה הכי טובה שלי ואני גיליתי סוף סוף כמה זה נחמד שיש לך חברות. לצידה עמדו ליטל ומעיין. "ההורים הסכימו שנישאר אצלך אחרי ששמעו את המטרה," חייכה מעיין ובנמרצות אופיינית החלה מסדרת את הסלון. ליטל פנתה לספריה הענקית והחלה שולפת ספרים מהארגזים.
בינתיים התברר שאמנם הכישורים החברתיים שלי תפתחו רק לאחרונה אך כישוריו של דן בתחום זה תמיד היו מעל ומעבר. הודעה קצרה ששלח ירון לארז גרמה גם לחבריו של דן להגיע, ארז וינון מסדרים את חדרו של דן ואילו מוטי ויותם עוזרים לאמא בקילוף ירקות והכנת ארוחה לתפארת ומנסים לשלב את הילה בעשייה הברוכה, כי הריקוד המאולתר שלה החל מעייף את כולנו אבל היא לא הסכימה ללכת לישון.
כשארז חלף לידי מצאתי את שעת הכושר. "אתה יודע איפה דן?"
ארז הביט בי בבלבול. "מה? לא. כן. אה... מה שאלת?"
"זה לא כל כך מסובך," הבטתי בו בהתנשאות. "אתה יודע איפה דן? הוא לא עונה לי."
"הוא ב... בעבודה שלו," גמגם ארז, כמו שוקל את תשובתו. היא נשאה חן בעיניו וקולו נעשה בטוח יותר. "כן, בעבודה. הוא יחזור עוד מעט. אה, הנה הוא!"
"אוקיי," מלמלתי בהרמת גבה, נחושה לספר לדן על המוזרויות של חבר שלו. דן שנכנס הביתה באותו הרגע נראה עייף מתמיד.
"אבא חוזר! דן, שמעת?"
הילה קיפצה לצידו, נוטלת את ידו ומושכת אותו לריקוד שלה. חיוכו היה יגע. "לא עכשיו, ללי. בסדר?"
"למה, אתה לא שמח שאבא בא?"
"שמח מאוד," חייך שוב דן במה שנראה כמו מאמץ גדול. "ירון כבר סיפר לי," הסביר לנו את חוסר ההפתעה שלו. הוא ניגש למטבח, דיבר עם אמא ועם חבריו ונכנס לחדרו. "אתם לא חייבים לעבוד פה," מלמל ונראה כעומד לקרוס כל רגע. "אני זז לישון."
"מה? אבל יש המון עבודה!" קבלה הילה לפני שדרכתי על רגלה. דן הביט בנו שוב. רגשותיו פתחו במלחמה איתנה עם האחריות שחש מאז שאבא עזב. אחרי מאבק קצר ניצח רגש האחריות. "אוקיי," הוא חייך. "תנו לי חצי שעה לישון ואני פה כמו חדש. סגור?"
הדלת נסגרה אחריו בזמן שהעלטה בחדרו בלעה אותו. הילה, בצעדי ריקוד, לחצה על הטיימר בשעון היד שאבא קנה לה. הספרות התחילו לרוץ.