כשמתחזקים הגלים

פרק 34 - דן

אני רוצה לצאת מפה. רק לצאת מפה. פשוט לצאת. מה לא ברור?

המילים האלה התנגנו בראשי בטונים שונים לאורך כל הזמן בחדר החקירות. בתחילה היה זה רוגע, לאחר מכן כעס ואחרי שעומרי הגיע התחלפו כל הרגשות בחוסר אונים משווע. איך אני אמור לצאת מפה, אם אפילו אסור לי להזכיר למה נכנסתי??

התחנה המתה אנשים. לא ראיתי אותם, אבל ניתן היה לשמוע. החזירו אותי למעצר ולאחר מכן נטלו שוב לחדר החקירות. חוקרים באו והלכו, כוסות קפה רבות הוכנו ואני שמעתי את אותה מנטרה כל הזמן "פשוט תודה. ותגיד שמות. כל השאר יהיה קל יותר."

מה יהיה קל יותר, לשבת שנה שנתיים בכלא? לתיק הפלילי שילווה אותי כל חיי? ומה לגבי הצבא? וההורים? והילה המתוקה, שלא די במה שעברה בשנה האחרונה כעת גם יש לה תווית של אח פושע?? ושי, שסוף סוף התחילה להיות חברותית... מה יגידו החברות שלה?

ומה יגידו החברים שלי אחרי שאהיה בכלא זמן רב כל כך?

יישארו לי חברים בכלל?

וזו מילה שלי נגד מילה של עומרי. וירון בוודאי לצידו, בין ברצון בין באיומים. מי יאמין לילד בן שבע עשרה? אני לא הייתי מאמין לעצמי.

"דן שלו? ממתינים לך בחדר החקירות."

ושוב המנעול נפתח. ושוב מוציאים אותי מחדר המעצר ומובילים במסדרונות התחנה שידעו ימים יפים יותר. ופותחים את החדר שנעשה לי מוכר כל כך בשעות האחרונות, חדר חקירות הכולל שולחן וכיסאות משני צדדיו.

וכל מה שאני רוצה הוא לישון. מעולם לא רציתי כל כך להישכב על המיטה הרכב שלי, להניח ראש על הכרית ולהניח לשר השינה לקחת אותי למחוזות רחוקים של חלומות והחלפת כוחות. פשוט לישון.

החוקר נראה ידידותי למדי, לבוש בבגדים אזרחיים. חשתי מטופש להחריד בחליפה שעדיין לבשתי., הנחתי שכבר בוקר והם מסוגלים לארגן לעצמם חוקרי נוער שיודעים היטב איך עובדים עם קטינים. באותו רגע החלטתי לעשות הכל כדי לצאת מפה. גם אם זה כולל להתוודות על הכל ולהישמע לעצתו של עומרי. הוא אמנם נטל ממני את הקלף הכי חזק שהיה לי, אך השאיר אותי עם אחד טוב למדי. הכריחו אותי. שום דבר לא היה באשמתי. וארז יוכל להעיד על כך.

"דן, נכון?"

הנהנתי. העיניים הירוקות של החוקר ריצדו.

"אהלן. אני שלומי. אז מה אנחנו עושים פה היום?"

"רוצים ללכת הביתה," הגבתי בכנות שנבעה ככל הנראה מעייפות תהומית. הביתה... זה הכל.

"בוא תענה לי על כמה שאלות ונראה איך אנחנו מארגנים את זה. תאמין לי, אין לי עניין להשאיר אותך כאן כל היום."

כן, בטח.

"גם אבא שלך היה פה לא מזמן, רצה לשחרר אותך בערבות או בכל דרך אחרת. יש לך אבא מקסים, הוא היה מוכן לשבת פה במקומך. הסברנו לו שזו אמצע חקירה ויש לך עוד קצת זמן לבלות פה, אבל אני חושב שאם תענה על כל שאלותיי נוכל להסדיר משהו."

משהו בחוקר הצעיר הזה שידר אמת. וליבי גאה כשהבנתי שאני לא לבד. אבא היה פה.

"מה אתה אומר, תעזור לי לעזור לך?"

החלטתי לשתף פעולה. אם עד עתה חשבתי שעומרי והארגון שלו יוכלו לבוא ולהציל אותי, הרי שעתה אני לא יכול לסמוך עליו והגיע הזמן לסמוך על עצמי ושיקול דעתי. והחוקר הזה נראה אמיתי למדי, למרות שיש לי את כל הסיבות לחשוב אחרת. נשאתי תפילה קצרה שאענה על מה שצריך וישחררו אותי.

"קודם כל, איך הגעת לאימפריית הפשע של מר גרין? אתה לא נראה בגיל הרגיל של חברי הכנופיה."

סיפרתי את כל הסיפור בפרוטרוט. איך הם גרמו לאבא שלי לברוח מהארץ ומה נדרש היה על מנת להחזירו לכאן. הבהרתי שלא רציתי לקחת בכך שום חלק אבל הם הראו לי כמה רציניות כוונותיהם בכך שפגעו בחבר הכי טוב שלי.

"איך מתנהל הארגון עצמו?"

על כך לא ידעתי אם עליי להשיב. זה אמנם יעזור לי לצאת מכאן, אבל אולי כדאי להתייעץ עם עורך דין. מי יודע, מר גרין עם זרועותיו הענפות מסוגל לדאוג לי גם ממרום כסאו בכלא. החוקר כמו הבין את חששותי וניסה להפיג אותם. "מר גרין והשותפים נכנסו לכלא להרבה מאוד זמן, אל תדאג. ואנחנו נוכל להקל עליך בצורה משמעותית אם תשתף פעולה."

השתכנעתי והתחלתי לדבר, אלא שדבריי לא ארכו זמן רב מדי. אל החדר נכנס שוטר במדים. הוא לחש משהו לחוקר הידידותי וזה הביט בי. "מחכים לי בחוץ, אני צריך לצאת. תמתין כאן מספר דקות."

מספר הדקות התארכו והרגישו כמו נצח. כבר חשבתי מה בדיוק לומר ואיך, אפילו עם מי הוא נפגש שם בחוץ חשבתי. אולי מישהו הביא לו ארוחת צהרים, מי יודע.

ואז נפתחה הדלת והחוקר הידידותי נכנס יחד עם אדם מבוגר שלא הכרתי. "נעים מאוד," הוא הציג את עצמו. "אני עו"ד ליבוביץ'. אתה אולי לא מכיר אותי אבל אני עובד עם אבא שלך שנים ארוכות. ואני אהיה עורך הדין שלך, כך שמרגע זה אתה לא מוציא מילה נוספת שלא בנוכחותי."

הנהנתי ומשהו בי עלץ. יש לי עורך דין!

"אז אני מניח ששיחתנו הסתיימה לעת עתה," אמר שלומי בפנים חמוצות. "אבל יש לי בשורה טובה עבורך," הוא חייך. "אתה משוחרר."

"משוחרר?" כבר שכחתי שעליי לא להוציא הגה.

עו"ד ליבוביץ הביט בי. "משוחרר. על ההליך אני אסביר לך מאוחר יותר, ואם ממש תרצה לשתף פעולה תוכל לבוא לחקירה מרצון ולמסור עדות, אבל בינתיים תדע שגם תיק לא יפתחו לך. ומר חוקר רוצה לומר לך דבר נוסף," האיץ בו.

שלומי הושיט לי את ידו. "אנחנו מודים לך בשם מדינת ישראל על השירות שעשית ושהוביל ללכידתם של חברי הכנופיה. 'ישבנו' עליהם זמן רב ובזכותך הצלחנו להכניס אותם מאחורי סורג ובריח. אתה את שלך עשית. כל הכבוד."

"אבל--"

"אני אסביר לך אחר כך," הוביל אותי עו"ד ליבוביץ' דרך המסדרונות שכל כך שנאתי וכעת נראה שמרצד בהם אור. "יש כמה אנשים שמחכים לך בחוץ."

בכניסה לתחנה הם כבר חיכו לי. הוא צדק.

המשפחה שלי.