כשמתחזקים הגלים

פרק 6 - שי

"היי!"

תנועותיו של ירון היו מהירות כמו הורגל כל חייו לרגע זה.  באחת התכופף, מרים את הנשק תוך שליחת בעיטה מדויקת שקיפלה את השחרחר לצידנו וכיוון את האקדח לליבו. "את יודע לירות?" שאל את דן ההמום בקול קר כקרח בשעה שכל האקדחים שבו וריכזו את כוונותיהם בנו. הילה הביטה בנו במבט רדוף.

"דן," חזר ירון על שאלתו בלי להפשיר את קולו או להפוך אותו לפחות תקיף. "אתה יודע לירות, נכון?"

אם לא מחשיבים את שני נסיונות הסרק שהיו לדן כשקיבל מאבא את רובה החיצים הראשון שלו בגיל שבע והתאכזב כל כך שאינו מצליח לירות כראוי עד שהחליט לזנוח את המשחק באחת המגירות לעולמי עד, הוא ממש לא יודע לירות. אבל מבטו היציב בישר שצומח לנו שחקן בבית וחסך מהנוכחים את התובנה המעציבה לגבי כישורי הירי שלו. "למדנו בגדנ"ע," אמר בלי למצמץ וזכה לאקדח טעון שירון חילץ מהבחור השרוע על רצפת המטבח המבהיקה.

הילה עדיין לא נעה. הדובון המרוט שלה זכה להימחץ תחת פרקי אצבעותיה המלבינים.
"אנחנו פחות או יותר שווים כעת," המשיך ירון בלי לעשות את החישוב שעבר לכולנו בראש: שלושה בריונים מיומנים נגד ירון אחד ודן שבקושי אוחז באקקדח ומנסה לשחק בשוטרים ומרגלים. ממש לא כוחות שווים. אבל לא אמרנו מילה. "אתה יכול להפסיק עם המשחק המטופש הזה."

"קבענו שהילדים לא יסתובבו." נהם הבריון.

"היא התעוררה מהצעקות שלכם," שיקר ירון בלי להניד עפעף. "אתה באמת חושש ממנה? היא בת שמונה. מה היא יכולה לעשות לך, להשליך עליכם את הדובי שלה?"

הבריונים צחקקו עד למבטו המצמית של מפקדם. "הקטנה יכולה ללכת עם אמא שלה," הורה לכיוון החדר הצפוני. "ואנחנו ננעל את הדלת."

"בואי מתוקה." את הלחישה הרושפת של אמא היה ניתן לשמוע בבירור אחרי שירון סימן לה במבטו לא להתווכח. "האנשים האלו נבהלו מההופעה הפתאומית שלך, אז הם מרשים לעצמם להתנהג כמו תינוקות." האומץ המוכר חזר לפניה כשחבקה את כתפה של הילה. או שמא היה זה העידוד בהנהונו של ירון? "ועכשיו הם מבינים איזו טיפשות זו הייתה," היא שלחה מבט נוזף לכיוונו של הבריון שהתקפל באחת והכניס את אקדחו לנרתיק. בפניו הייתה הבעה של מי שיודע שהפסיד, אך כעת הוא מנסה לצאת מהעניין בכבוד.

גביניו התכווצו כשהביט בירון. "אני לא מוכן להישאר איתך לבד."

ירון הביט בו שווה נפש. "אחד האנשים שלך מוזמן להישאר לאורך כל שיחתנו."

אבל למנהיג הכנופיה זה לא הספיק. "וגם הם," הצביע באצבע שחנקה את גרוני קודם לכן. "האמא והילדה 

יכולות ללכת אבל הילדים נשארים פה."

"אין בעיה." ירון כנראה הבחין שהסבלנות הרגעית הולכת ונגמרת.

"קשורים."

"מה שתגיד," מלמל ירון לעצמו כשהבריון כבר נובח הוראות: "ביז'ו, תיקח לילד את האקדח שלו ותקשור אותם כדי שהחבר שלהם פה ידע שלא כדאי לעשות שטויות."

"ממש לא עלה בדעתי," חייך ירון במתיקות מזוייפת כשביז'ו מיודענו קרב אליי ובלי כל הכנה מוקדמת סובב את ידי לאחור ואזק אותה לידו של דן. הברזלים הקרים העבירו צמרמורת בגבי ומפרקי ידיי זעקו בכאב והתחננו שהוציא אותן מן המסגר שהעיק על כל תחושת החופש. חזרתי באחת לרגע הנורא בו ידו חנקה את גרוני ולא היה בי אוויר.

אלא שהפעם גבי לא הוטח על כרסו העבה של המפקד, הוא נשען על גבו של דן שהבין לליבי ובצעד יוצא דופן לחץ את ידי. "יהיה בסדר," לחש והשתתק כדי לשמוע את שיחתם המרתקת של ירון והכנופיה. "אלוקים איתנו. 

זה הרבה יותר חזק מכמה אקדחים."

"אני, אל תראו אותי ככה." הבריון הביט בנו מעבר לשולחן המטבח ונראה היה שמצפונו מתעורר לחיים נוכח שני הילדים הכפותים גב אל גב על הקרקע. "אני לא פוגע בילדים. אבל אתם ילדים מוזרים," הודה בפליאה. "אתה יודע לירות ואת מתפרצת לויכוחים של מבוגרים..."

ומכאן הוא גלש שוב לנושאים הבוערים עם ירון. שמעתי מלמולים על הבית הגדול והיפה שלנו ומאידך על דירות של שני חדרים צפופים, משכנתאות, עיקולים, תכשיטים ועוד מילים רבות שעברו דרך אוזניי. אבל לא הקשבתי. עיניי נעצמו ושערי צנח על המצח בתלתלים מגינים, כשידו של דן אינה מרפה מידי.