כשמתחזקים הגלים

פרק 22 - שי

על מדף כלי הכתיבה של הילה חיכתה לי שורה של מחברות חדשות. התלבטתי לרגע בין חומה אפרורית אחת לבין מחברת זוהרת, כשהחלטתי כי מוטב למשוך כמה שפחות תשומת לב והרמתי את החומה בידי בלי להתבלבל. עט נובע מהמגירה היווה את השלמת התפאורה.
על הכריכה כתבתי באותיות גדולות את שם המבצע: סיפור סינדרלה. כמעט טפחתי לעצמי על השכם. שם מיוחד שלא מסגיר, אם דן או אמא יביטו אי פעם בכריכה הם יחשבו שאני מעבירה את זמני בכתיבת סיפורי ילדים.
חייכתי בסיפוק כשהנחתי את כל ציוד המרגלים שלי על המיטה. זכוכית מגדלת, פנס, מצלמה, מחברת ועט. ליתר ביטחון הוספתי את הרשמקול הישן של אבא וכמה בטריות.
המרגלת מוכנה לפעולה.
כצעד ראשון הייתי צריכה לברר כיצד לעקוב אחרי דן מבלי שהלה יחוש בזאת. אולי לאחרונה הוא פחות מעורה בענייני הבית אך חוש ההישרדות שלו גדל לממדים אדירים. אני לא אתפלא אם לימדו אותו שם כיצד לנער עוקבים או לחוש בהם, או שמדובר בתוצאה ישירה של פחד השוכן דרך קבע בעיניו.
תוכנית הפעולה שלי היתה די פשוטה וכללה רק שורה אחת. לברר מה דן עושה ולא להיחשף. שני כללים חשובים שלא ניתן להפר. כדי להגיע למטרות אלו עליי לבלות כמה שיותר זמן בחברתו של דן ולשים לב לכל מילה היוצאת מפיו. אולי ייפלט מפיו מידע מסגיר, אולי עוד תכנים סתומים שאוכל לפענח לאחר מכן.
הכנסתי את המחברת לתיק והכנתי את ספריו של דן. אתמול קבענו מפגש למידה פורה לרגל הבחינה בהיסטוריה. אפילו הכנתי תאטרון בובות. "דן, אתה מגיע?"
"דן ישן," אמרה הילה שישבה על הספה ושיחקה במשחק אלקטרוני כלשהו. "הוא אמר שהיה לו יום ארוך."
"באמת?" איזו אכזבה. אני לא יכולה לעקוב אחריו אם הוא לא כאן!
"אבל אני יכולה להעיר אותו בשבילך אם את רוצה," התנדבה האחות המקסימה שלי. חייכתי. "בכיף. אל תתאמצי חזק מדי, פשוט תשאלי אם הוא מגיע למפגש."
"אוקיי," עלצה הקטנטונת ואצה לה במעלה המדרגות. כעבור מספר דקות היא ירדה למטה ומשכה בכתפיה. דן ירד מיד אחריה, מגמגם משהו מתנצל על כך שהוא קיבל שיחת טלפון דחופה ומוכרח ללכת לעבודה. הנהנתי בחשיבות. בוודאי, ללכת לעבודה.
השעון הורה על שבע ועשרים בערב. רשמתי זאת במוחי כשדן יצא ונעלתי את נעלי הספורט הנוחות שלי. "אמא, אני צריכה לצאת."
"בסדר מתוקה," היא ענתה מהמטבח כשיצאתי במהירות. דן החל פוסע לכיוון המכולת של שאול. צעדתי אחריו. הוא נכנס לחנות הקטנה ואני המתנתי מסביב כשהבחנתי בחלון קטן למעלה. מוזר, מעולם לא ראיתי אותו קודם. בלי להסס נטלתי כמה לבנים מהקרקע והוצאתי את המצלמה מהכיס. אם אני לא מצליחה להגיע לשם, אולי ידי תצליח.
"זה תדרוך חשוב, דן. אתה מוכרח להישאר מרוכז. למר גרין לא אכפת כמה שעות ישנת בלילה או אילו מבחנים יש לך להתכונן אליהם."
הקול נשמע מוכר. אימצתי את זיכרוני. אך לא הצלחתי לזהותו. מקווה שהמצלמה מצליחה להסריט משהו."אני מרוכז," נשמע קולו של דן. "אל תדאג. אתה חושב שזו המשימה האחרונה?"
"אני כמעט בטוח בכך. הם מעולם עוד לא קראו לך לתדרוכים, יש לנו מידע לפיו הם יפעלו בקרוב. ואז אתה משוחרר."
"אני לא יכול לחכות," הגיב דן בסרקזם. קול נוסף התערב. "אתה לא יכול להתייחס לכך בקלות ראש, דן. זו משימה חשובה ביותר ואנחנו נדאג להפיל אותם בערב אחד. וזהו, אין יותר הצקות למשפחה שלך או לך, אין יותר קריאות ואיומים באמצע הלילה. הם כולם יהיו מאחורי סורג ובריח."
"ואבא שלך חופשי," אמר הקול המוכר. ירון!! "זה העיקר. וזה בזכותך."
"ומה איתי? אני בטוח שהם יכולים לפגוע בי גם מהכלא."
משהו בי התכווץ. מי זה כך נוגע באחי הגדול והחזק וגורם לו להישמע כמו בלון שניטל ממנו האוויר?
"אל תדאג, יש לך את המילה שלי שהם לא יוכלו לפגוע בך. אנחנו שלחנו אותך ואנחנו נדאג לך. הארגון כולו מאחוריך ואם צריך גם נציב שומרי ראש ליד ביתך עשרים וארבע שעות ביממה. אבל אני לא חושב שנצטרך להגיע לכך. הם לעולם לא ידעו שאתה הוא זה שהסגרת אותם."
כמעט הורדתי את יד המצלמה מרוב בהלה. דן עומד להסתבך במשהו מסוכן! הוא משמש כסוכן כפול והולך להפיל את החברה החזקה הזו? למה ירון מאפשר לו לעבור את זה???
ירון חלק מהסיפור?
אלפי שאלות ואף לא תשובה אחת. דן וירון המשיכו לדבר עוד זמן מה עם הבחור השלישי ולאחר מכן ראיתי את דן יוצא לבדו מהכניסה האחורית של החנות. הוא פסע עוד כברת דרך כשהוא מביט לאחוריו מדי פעם. ניסיתי להתסתתר מאחורי עצים מזדמנים ומבנים נטושים. כעבור זמן מה הוא הגיע לשורה של מחסנים ישנים למראה ונכנס לאחד מהם. מישהו יצא מהמחסן ועמד ליד הדלת, כנראה כדי לשמור. נזהרתי שלא להשמיע ציוץ או לזוז. אם זה מה שאני חושבת, מדובר באנשים מסוכנים במיוחד שלא הייתי רוצה לפגוש בסמטה אפלה או מבנים ישנים. במחשבה שנייה, גם לא לאור היום. מהצד הבחנתי בשרפרף רעוע. אולי אם אעבור לשם אצליח לשמוע טוב יותר מה קורה בחדר הסגור. אולי דן זקוק לעזרה. בלי לתת לעצמי שהות לחשוב דילגתי בין שני המבנים והגעתי לשרפרף.
אלא שהוא עשה קצת רעש.
"מחפשת משהו?"זוג זרועות חזקות תפסו בי והרימו אותי מהקרקע. השלכתי את המצלמה אל תוך אחד השיחים במהירות. על פניו של הבריון לא היה צל של חיוך כשהוציא את האקדח מהנרתיק וסימן לי לפסוע לעבר אחד המבנים.
אוי לא.