כשמתחזקים הגלים

פרק 31 - שי

שדה הקוצים נראה אחרת באור יום. אפילו מזמין קצת, ואולי ההרגשה הטובה היתה מכיוון שסוף סוף אני יכולה להועיל במשהו לטובת אחי הגדול, שאולי לא היה שם בשבילי תמיד אך בשנה האחרונה עשה מעל ומעבר כדי לכפר על זה.

ואולי משום שאבא וירון היו איתי. ולא הרגשתי כל פחד בשל הבריון שעלול לרדוף אותי עד שארד מהסיפור. "המקום הזה לא עושה לי טוב," פלט אבא לעבר ירון עד שראה שאני מקשיבה לכל מילה ושחרר לעברי חיוך. "אל תדאגי, כבר שכחתי מזה. העיקר שאני בבית עכשיו."

"את זוכרת בדיוק איפה עמדת?"

לרגע הכל נראה אותו הדבר. כל המחסנים זהים וכל האבנים התבלבלו בראשי. אך זיהיתי את הזווית המסוימת בה עמדתי כדי לקלוט כמה שיותר מידע. "פה עמדתי לפני שהוא הגיע ואז זרקתי את המצלמה לכיוון ההוא," הצבעתי לעבר מקום נעלם ועמוס בקוצים. אבל אפילו אנחה אחת לא נשמעה. ירון התעדכן לגבי צבע המצלמה וגודלה, והתחלנו בחיפושים.

עבודה רבה לפנינו.

כשנכנסתי לחדר עם ההצהרה לגבי ההוכחה שנמצאת ברשותי, הפכו פניהם של אבא וירון למופתעות. "מאיפה לך הוכחה? ומה בכלל עשית מאחורי הדלת?"

כאן כבר לא הייתה ברירה. סיפרתי להם הכל. החל מחשדותיי לגבי התנהגותו המוזרה של דן וכלה במעקב אחריו. ירון כמובן הכיר את הסיפור. דן הרי טרח לעדכן אותו כשהבין שאני בעקבותיו ולכן פסקו להן היציאות התכופות וירון החל מבקר יותר. אבל חציו הראשון של הסיפור הותיר גם אותו המום.

"עקבת אחריו למכולת של שאול? ושמעת את השיחה?"

"יותר טוב," חייכתי חיוך צופן סוד. "יש לי אותה מוסרטת."

אבא החל מתרגש אבל ירון ניסה להרגיע את העניינים. "אני לא זוכר את השיחה המדויקת הזו ולא בטוח אם יש לנו חומר של ממש פה.. צריך קודם כל לראות את ההסרטה ורק אחר כך נוכל לראות אם מדובר במשהו שווה ערך."

"אין בעיה," חייך אבא כמו כל צרותיו נפתרו ברגע זה. "תודות לאלוקים, הבת הנסיכה שלי הצילה את המצב. נו, איפה ההסרטה?"

פניי כורכמו. "אז זהו... כאן מגיע החצי השני של הסיפור," התחלתי וסיפרתי על הבריון המפחיד, על המעקב עד למחסן של מר גרין ועל התפיסה המפוארת שלי ביום הראשון בתפקיד המרגלת. "ברגע האחרון זרקתי את המצלמה כדי שלא יוכלו לתפוס את המידע ולפגוע בדן..."

"יפה עשית," שיבח ירון כשאבא התחיל לנזוף בי על הסכנה הרבה בה הייתי שרויה אך הפסיק משהבין את המעמד. "נדבר על זה אחר כך," הוא פסק. "קדימה, לשדה."

עורך הדין התעדכן במשפטים מהירים ועננת אושר קטנה נגלתה על פניו. "אני הולך לתחנת המשטרה כדי לראות אם אוכל להועיל במשהו. אתם תחפשו את החומר."

ירון ואבא הנהנו כמו שני תלמידי יסודי ואני חייכתי.

אולי זה יכול לסייע.

"אאוץ'!" אחת לכמה דקות נמלטה מפי קריאת כאב. שדה קוצים זה לא פיקניק. אבא הציע שאולי אשב לנוח קצת אבל ירון הבהיר שכל דקה של מנוחה זו דאה נוספת של דן בכלא.

"קדימה, לא להתייאש." עודד אותי אבא. "תחשבי על דן. כמה שלנו לא כיף עכשיו, הוא סובל הרבה יותר. נכון, חם וזה דוקר, אבל לפחות אנחנו חופשיים. בואי נעשה עוד מאמץ קטן ונסיים את זה."

ידי כבר אדמו מרוב מאמץ ופניהם של הגברים לא נראו טוב יותר. באחת מרגליו של אבא החל נוזל אדום לזלוג. הוא לא עשה מכך עניין אז החלטתי שגם אני לא אתלונן והמשכתי בעבודה בשתיקה.

איפה המצלמה הזו יכולה להיות?

פתאום התקרב גבר חסון מהקצה השני. מיהרתי להתכופף אבל ירון הזדקף במהירות כשזיהה אותו. "עומרי," פלטו שפתיו בתיעוב. "זה הנציג של הארגון," עדכן את אבא במהירות.

"מחפשים את זה?" שאל עומרי בחיוך על שפתיו. "אני מוכרח להגיד, עבודה בלשית נהדרת."

בידו הימנית הוא אחז במצלמה שלי. הסגולה. שקיבלתי מתנה ליום הולדתי החמש עשרה מאבא.

ועליה הסרטתי את ההוכחה היחידה לחפותו של דן.