כשמתחזקים הגלים

פרק 15 - שי

שדה התעופה קיבל את פנינו בבליל שפות וקריאות נרגשות של איחוד קרובים. אמא נראתה נרגשת, היא לא הצליחה לנהוג ואפילו הסכימה לדן, הנהג החדש שזקוק למלווה צמוד, להסיע את כולנו. לבסוף התפשרנו על ירון שנידב את המשפחתית הגדולה שלו בחיוך.

הילה קיפצה הלוך ושוב בשמחה וזימררה לעצמה כשהיא אוחזת בידה של אמא ורוקדת איתה לצלילי המילים "עוד מעט אבא יגיע! שי את שומעת?" בידה השניה נח לו בשלווה הטלפון הנייד של דן, פתוח על משחק צבעוני כלשהו. דן עצמו נראה מהורהר, מנותק, כמו אין זה מקומו.
יופי של עיסוקים יש לי ביום שאבא חוזר. ניתוח אופי כוללני ומקיף של המשפחה.
דלתות אולם המבקרים נפתחו לפתע ונחיל של נוסעים החל יוצא ממנו, בקבוצות או ביחידים, נושאים לצידם מזוודות ותיקים. ילדון בן שנתיים צחק כשאביו העלה אותו למרומי עגלת המטען.
"את שומרת עליה, כן?" פקדה פתאום אמא והניחה את ידה של הילה בידי. הצלחתי לרטון בשקט לפני שהיא מצאה נקודת ראיה טובה יותר והתקרבה לרציף. דן הביט בי וחייך בקנטרנות כשהילה הגישה לו את המכשיר הנייד ומלמלה משהו על שיחה נכנסת.
"מה?" שאג דן כשהביט במספר. כמה ראשים הביטו בנו והוא הנמיך את קולו "איך לא הבאת לי מיד?"
"לא שמעתי.." הצטדקה הילה כשדן חייג והחל מתרחק מאיתנו. ידעתי שאני לא יכולה לתת לו לחמוק. מלמלתי משהו על שירותים והלכתי מעט אחריו.
"מצטער שלא עניתי. אחותי לקחה לי את הטלפון." הוא נשך את שפתיו לרגע. "כן, זה לא יחזור על עצמו."
בפני מי הוא מתנצל ככה? המשכתי אחריו מעט אבל קבוצת תיירים חסמה אותי ודן עלול לחשוד אם אתקרב יותר. אני מוכרחה לחשוב על משהו מהר.
"הילה!" לחשתי בבהילות. "רוצי אחריו ותבררי מה הוא אומר שם!"
"לצותת?" הילה פקחה זוג עיניים נדהמות. לפני שנתיים לימדתי אותה לצותת לאבא ואמא שדנו במקומות הבילוי לחופשות שלנו. זה לא השתלם כל כך כשההורים גילו זאת. נאנחתי ופניתי אליה. "זה לא ציתות, אני רוצה ל... אני אסביר לך אחר כך, בסדר? רוצי!"
הילה הביטה בי לרגע ובמשנהו החלה מתקרבת לדן כבדרך אגב. חייכתי. כלל ראשון במעקב: לא למשוך תשומת לב. הילה יישמה אותו באופן נפלא כשהחלה מתעסקת בשרוכיה, פורמת וקושרת בלי בעיה. כשסיים דן את שיחתו התרוממה במהירות וניגשה אליי."הוא אמר שאבא חוזר היום אז הוא לא יכול לבוא. אבל נראה לי שצעקו עליו אז הוא אמר שיגיע בשנייה שיחזור לבית."
"יגיע לאן?"הילה משכה בכתפיה. דן ניגש אלינו ועל פיו מרוח חיוך מזויף. "אתן עדיין פה? חשבתי שבאנו לחכות לאבא."
"צודק," הרגשתי אשמה מאוד שאני מבזבזת את זמני במשחקי בלשים בזמן ממתינה לאבא בגפה. "בואו נלך לקבל את פניו."
"אין צורך," חייך קול עמוק מאחורי ועטף אותי בחיבוק מוחץ. הילה פלטה צרחה וחיבקה אותו בכל כוחה, דן הצטרף לחיבוק משפחתי כולל ומשך אחריו גם את אמא, ואילו ירון סחב את המזוודות כל הדרך למכונית.
אבא שלי חזר.