החיים בבית כמו חזרו למסלולם. אושר נמצא גם בפרטים הקטנים מסתבר. לראות את הילה מתיישבת בחיקו של אבא ומלמדת אותו את השירים החדשים מבית הספר שלה, לשמוע את אמא מזמזמת תוך כדי הכנת חביתות הבוקר, להתעורר מחלום רע וללכת לישון רגועה כי כבר ראינו שלחלומות רעים יש סוף טוב.
אושר.
הדבר היחיד שהחל מעיב על האושר הזה הוא התנהגותו של דן. לאחרונה הוא חוזר הביתה בשעות מאוחרות, מבלה זמן רב מדי אצל חבריו או לפחות ככה הוא אומר לנו, כי ארז חיפש אותו אינספור פעמים עד שהתייאש. הוא אינו רגוע, כמו מבט רדוף שמחליף את דן הבוגר והמחויך. כשאחד ההורים שואל אותו לגבי עבודתו, הוא מתחמק. גם הבגרויות שלו יתחילו עוד מעט והוא אינו מוצא זמן לשבת איתי על החומר לבחינות. אמא אומרת שמדובר בהתקף מאוחר של גיל ההתבגרות, אולם אחרי יום שלישי האחרון אני מניחה שגם היא חושבת שיש משהו מעבר.
אותו יום הייתה הילה במצב רוח מרומם במיוחד. היא שבה מבית הספר ברכב בפרטי של אבא ולא הייתה מאושרת ממנה כשסיפרה על עבודת הטבע החדשה שלה. היא צריכה לצאת ולצלם סוגים שונים של עצים ומצלמתו של דן משוכללת במיוחד.
בסבלנות בלתי אופיינית חיכתה עד שישוב הביתה. אולי בגלל זה היא לא שמה לב לעייפות התהומית שלו. לאמא הוא תירץ משהו על עבודה שוחקת, אבל להילה כבר לא הייתה לו סבלנות.
"תבוא איתי?" שאלה בקולה המתוק שפעם היה ממס אותו ברגע והסבירה על העבודה החדשה שלה ש"זה ממש חשוב לציון". אבל פניו של דן התעננו כשענה שהוא מצטער ואינו יכול. יש לו עבודה.
"אבל יש לך עבודה כל יום! אתה כבר בכלל לא איתנו בבית."
"את צודקת מתוקה, אבל ככה זה. אם אני מתחייב לעבודה מסוימת אני מוכרח לעשות אותה."
"אז אולי אני אדבר עם הבוס שלך?" היא הציעה וגרמה לאבא לגחך חרש. את דן זה לא הצחיק בכלל. "עזבי אותי הילה."
"אז תתפטר! העבודה שלך לא שווה כלום אם אתה לא יכול לבוא איתי."
בימים כתיקונם דן הוא אלוף האלתורים. אם משהו לא מוצא חן בעיניה של הילה, הנסיכה שלו, הוא יהפוך את העולם וידאג ששניהם יצאו מרוצים. אבל היום משהו לא טוב עובר עליו.
"די!" דפק דן על השולחן. "הילה, אני לא יכול לבוא איתך וזהו!"
כאן השתרר שקט. הוא מעולם עוד לא הרים את קולו עליה. קל וחומר שאת ידו.
אמא ניסתה להתערב לפני שהמצב יצא משליטה. "אל תדאגי הילה מתוקה, אני בטוחה שדן יסכים לשי לקחת אותך לצילומים יחד עם המצלמה שלו. נכון דן?"
"עזבו אותי כבר!" הפעם הוא כבר ממש צעק. "גם ככה החיים שלי הם כבר לא שלי בגללכם, לפחות את הדברים שלי תעזבו בשקט!"
וטריקת הדלת הרועמת שלו הרעידה דלתות.
הוא כמובן התנצל לאחר מכן בפני הילה, אינספור פעמים. אבל המשפט המהדהד שלו לא יוצא לי מהראש. "החיים שלי הם כבר לא שלי בגללכם."
אני חייבת לברר מה זה אומר.
YOU ARE READING
כשמתחזקים הגלים
Acciónהרגשתי שנשימתי נעשית כבדה יותר ויותר. זה נכון מה שאומרים, שעל סף המוות פתאום רואים את כל החיים חולפים כבסרט נע. אמא לא זזה ודן נשך את שפתיו בכאב על כך שאינו יכול להציל את אחותו הקטנה. בספרים זה אף פעם לא כך. בספרים האנשים הרעים תמיד באים להפחיד, אומ...
