כשמתחזקים הגלים

פרק 8 - שי

"אבא!" בן רגע הפכה השאלה השקטה שלי לצרחה היסטרית שגרמה לכל הנוכחים להקיף אותי בטבעת לוחצת ולנסות לתפוס את הטלפון האלחוטי. דן הושיט ידו בדרישה, אמא חייכה לעצמה ודווקא הילה הקטנטונת נזכרה שיש לנו שלוחה נוספת ואצה לה לחפשה.

אבל אבא רצה לדבר איתי. "שיצ'וק נסיכה שלי, מה שלומך?"

נסיכה שלי. כינויו של אבא אליי מרגע שנולדתי. אמא הייתה צוחקת ואומרת שעוד בבית החולים הגיע אבא עם הברקה לכינוי עבור כל ילד. כשדן נולד הוא כונה 'בני בכורי', אצלי הגיעה הנסיכות למשפחה ואילו הילה הייתה עוד מינקותה "קטנטונת". מעניין עד איזה גיל הוא ימשיך בכינויים הללו.

לפתע הרגשתי כמו הילדה הכי עשירה שיש. וכי קלה זאת בעיניי? אני חיה ונושמת ומדברת עם אבי אחרי חודשים רבים של שתיקה. כל השאר זה בונוס.

"שי?" פליאה בקול של אבא. כנראה שכח את נטייתי לאבד ריכוז ו'לרחף' בשהותו בניכר. חייכתי אבל החלטתי לענות. "אנחנו בסדר," הבחנתי בעצבנותו של דן אך לא העברתי לו את המכשיר. "מה איתך, אבא? איך אתה מרגיש? איפה אתה גר? מה אתה עושה? מתי תחזור? רגע אתה בכלל יכול לדבר עכשיו?"

"אוהו כמה שאלות בבת אחת," היה אבא נינוח, כלל לא לחוץ מבחינת זמן. "אני אענה לך על כל השאלות במהירות, אבל לפני כן תפעילי את הרמקול בבקשה, אני רוצה שכולם ישמעו.

"מרוב התרגשותי לא חשבתי על האפשרות הזו כלל. העברתי לרמקול בדיוק כשהילה מצאה סוף סוף את המכשיר הנכסף. היא ויתרה עליו מהר מאוד לטובת הרמקול שבידיי. ברכות השלום היו מהירות מאוד, ובסיומן שמענו את הסבריו של אבא.

"אני יודע שקצת קשה מאז שעזבתי, אבל אני רוצה שתדעו שאני עושה הכל כדי לסדר את עסקיי ולשוב במהרה. אני עובד קשה מאוד וכמעט לא רואים את האור בקצה המנהרה, אך היו סמוכים ובטוחים כי בעזרת ה' עוד נשוב אל דרך המלך."

"אבא הם היו פה..." הילה לא יכלה לעצור את שטף מילותיה למרות שאמא ואני ניסינו להסותה. "הם היו פה ולקחו את שי והיו להם אקדחים ואני התחבאתי בחדר..."

שמעתי נימת כאב בקולו של אבא. "אני כל כך מצטער, לא רציתי שתעברו זאת בגללי. ירון לא סיפר..."

"זה היה כלום," מיהר דן להרגיע את אבא ולשלוח מבט נוזף לכיוונה של הילה. "הם פשוט דפקו וביקשו את הכסף. הילה סתם נבהלה."

"ואני בסדר גמור," הוספתי באומץ."

אתם גיבורים," החזירה לנו השפורפרת את קולו של אבא. "ירון עדכן אותי בפרטים האחרונים. לכן יכולתי להתקשר בלי חשש. הם הרי הבטיחו, ומילה שלהם הם מקיימים."

בן רגע שררה דממה בסלון. ירון? עדכן אותו??

ירון ידע איך להשיג את אבא?

אפילו הילה הבינה את האבסורד. "איך ירון השיג אותך?"

"השארתי כתובת מייל שפתח לי חבר לפני שיצאתי. אני עצמי לא פתחתי אותה כמובן בשל הסיכון הרב, אך חברי דאג לבדוק את תיבת המייל כל יום ומדי פעם אף להשיב. ירון פשוט שלח אימייל."

"אבל..." הילה לא הצליחה להביע את רחשיה במילים, אולם אני לא חשבתי פעמיים. "יכולת להשיג את אבא ולא אמרת לנו? כל הפעמים שהיינו צריכים אותו כל כך, כל הרגעים שלא ידענו איפה הוא נמצא ואם הוא חי, כל הזמן הזה שהייתי אצלכם בבית ובכיתי למורן כמה קשה בלי אבא, כל הזמן הזה לא יכולת להגיד לנו איך ליצור איתו קשר???"

ירון נראה המום מההתפרצות שלי ואמא ניסתה להרגיע אותי, אבל דומה שכל המתח והלחץ של החודשים האחרונים נתן בי את אותותיו. "אתה שמעת אותי בוכה- בוכה! אצלך בבית!! אתה ראית את אמא נאנקת בעבודה החדשה שלה! את הילה שלא מבינה מה קורה פה! אתה ראית את דן משתגע ומתקשר אליך כדי לשאול איך לעזור לאבא, ובכל הזמן הזה ידעת שהוא בסדר!" הצעקות שלי הפכו לבכי נסער ומלמולים עצבניים. אמא החלה לבכות. דן חייך חיוך הערכה קטן. ירון עדיין נראה המום. דווקא אבא לא איבד עשתונות.

 "אני רואה שהתקופה האחרונה שינתה גם אותך, שי. אני שמח שהתחלת לעמוד על שלך אבל לא אסכים לזאת על חשבון פגיעה באחרים. סיימת?"

לא עניתי אבל הבכי שלי נחלש בהדרגה. לאבא זה הספיק. "ירון היה היחיד שידע איך ליצור איתי קשר, כיוון שזה היה מאוד מסוכן, שי. הברנשים האלו יודעים גם להרוג כשצריך, הם לא רק מאיימים. הם יכלו לתפוס מישהו מכם ו..." קולו נשבר. "העדפתי שזה לא יקרה."

"זה נכון, שי," התערבה אמא. "ידעתי על הדרך הזו בעקיפין, אבל העדפתי לשכוח שהיא קיימת בגלל הסכנה הרבה הכרוכה בדבר. ידעתי שכל זמן שירון אינו אומר כלום- הכל בסדר."

"אין חדשות זה חדשות טובות," מלמל ירון.

"הייתם צריכים לספר לנו." הפעם היה זה דן שדיבר. הוא אמנם לא התפרץ כמוני, אך קולו היה סמכותי ומלא עצמה. "ככה היינו נפטרים מחוסר הוודאות הזו... מחוסר הידיעה הנורא..."

"אני מצטער," חזרה תשובתו הלא מקורית של אבא. "אני יודע שעברה עליכם תקופה קשה, ואין דבר שאני רוצה יותר מלפצות אתכם עליה. אבל אתם חייבים להבין את ההחלטות שעשינו ולכבד את אמא, לעזור לה בכל שיידרש עד שאחזור. התקופה שתגיע גם לא תהיה קלה.. תצטרכו לעבור לדירה קטנה, להתחיל לעבוד... אני מבקש שתהיו בוגרים ותסייעו בידינו לצלוח את התקופה הזו בראש מורם."

ראיתי דמעות בעיניה של אמא ולחלוחית חשודה אצל דן. הוא מיהר להסוות אותה בחיבוק מנחם שהעניק להילה שפרצה בבכי על מעבר הדירה המתוכנן. אבא ביקש לשוחח עם אמא ביחידות, אך לפני כן פנה אליי. "שי? את לא צריכה לבקש משהו מירון?"

"סליחה," אמרתי בשפל קול אבל ירון הבין לגמרי ובישר במבטו שזה בסדר.

אמא נכנסה לחדר העבודה עם הטלפון. ירון הודיע שהוא מתקפל וזז. לפני שהלך, הוא לא שכח להעניק לדן על פיסת נייר את כתובת המייל.

כעבור שבוע עברנו דירה.