כשמתחזקים הגלים

פרק 12 - דן

הם ענו בצלצול השביעי, מניחים לעצביי להימרט כהוגן ומרימים שנייה לפני שניתקתי. קול בס הטיח בנימה שאין לטעות בה "היום בערב בקיוסק של שאול. אל תאחר." וניתק לפני שהבהיר באיזו שעה זה ערב ומה הם רוצים ממני בכלל.

עומרי הציע שאשכור את דירת שני החדרים המשופצת, אבל ירון הטיל וטו על העניין והזכיר לו בן כמה אני. "אייל לא יאהב את זה," הוא לחש בלי לחשוב שאבא שלי גם לא ישמח כל כך לדעת שהבן שלו מסתובב עם חבורה של פושעים.

כמה טוב לי שהחיים שלי ברשותי.

מתוך ידיעה שלא יעזור לי להתעכב יותר חזרתי הביתה. ארז עדיין היה שם, עוזר לאמא עם הארגזים כשמדי פעם נפלטת מפיו קריאת כאב. זה היה צפוי, אבל אמא לא האמינה לאף מילה שיצאה לו מהפה, אז הוא המציא משהו על מריבה עם חבר ליד הבית.

ההמולה בבית הייתה שמחה, מרוגשת ממש. שי לא הלכה ללימודים עם כמה מחברותיה שפרקו ארגזים ואת האור בעיניה של אמא היה ניתן לראות ממרחק. הילה התיישבה לה על אחד הקרטונים, משקיפה על העבודה מלמעלה ושרה לעצמה במנגינה מעצבנת ארבע מילים בניקוד שונה כל פעם. "אבא חוזר ואנחנו בבית! אבא חוזר ואנחנו בבית!" כולם היו כל כך נרגשים, שאיש לא מחה וביקש להפסיק את ההמנון הצווחני.

"אבא חוזר!" קיבלה את פניי שי בהתרגשות עצומה. "ואנחנו נשארים בבית שלנו! הם ויתרו לנו על הכל, ירון אמר!"

ניסיתי להיראות מופתע ושמח ככל האפשר אבל לא הצלחתי שלא לחשוב על המחיר העצום שנדרש בשביל שתי מטרות אלו. שי בחנה את הבעתי בפליאה אז פטרתי אותה ב"ירון כבר סיפר לי" מאושר, שלא תחשוד.

הבנתי שזה זמן מעולה להכין את אמא נפשית לעבודה שאני נוטל על עצמי. גייסתי את הבוטח שבחיוכיי, זה שמאמין שהכל יהיה בסדר ויריתי- "נראה לי שכן אלך לעבוד בסוף. מה את אומרת?"

אמא הביטה בי מעל כלים שהגיש לה ארז. "לעבוד? למה לך?"

"כדי להיות עצמאי," ניסיתי את התשובה עליה עמלתי דקות ספורות לפני דלת הבית. "כי זה יחנך אותי לדעת לשמור על הכסף שלי ולהרוויח אותו בעצמי. חוץ מזה, אני רוצה לעזור קצת לפני שאבא יתבסס כלכלית."

ראיתי מה עמד לאמא על הלשון- אני לא רוצה שתעבוד, מעוניינת להעניק לילדים שלי את כל החסכים של החודשים האחרונים. אבל היא לא אמרה דבר מכל אלו. רק איחלה לי בהצלחה ושאלה באיזו עבודה מדובר בדיוק.

לשאלה הזו הכין אותי עומרי. "שליח." אמרתי בלי להסס. "זו לא עבודה קשה אבל היא דורשת גמישות בשעות. לפעמים אצטרך לעבוד בלילה."

"מה עם הלימודים?"

"שי תעזור," חייכתי, נזכר כיצד מתנהלת תקופת הבחינות של שנינו: שבועיים לפני אני מניח על שולחנה של שי את המיקוד לבגרויות וכל הספרים, והיא יושבת ערב ערב ומלמדת אותי תוך שיטות זיכרון משונות והדגמות. לבגרות בהסטוריה היא הכינה לי תיאטרון בובות. רק בזכותה עברתי את המבחנים בשלום.

את אמא זה סיפק. בלי מילים נוספות על הנושא ביקשה ממני להרים את ארגזי המצעים למעלה ולסדר אותם במיטות. "כדי שלאבא תהיה דירה יפה כשיגיע," ביקשה וממש סילקה אותי ואת ארז מהמטבח. "עשר דקות ואתם פה למטה, אוקיי? יש הרבה מה לעשות."

כאילו היום הזה הולך נגדי בכוונה תחילה. ארז הוא היחיד שיודע שמשהו מוזר מתרחש ולרוע המזל הוא גם החבר הכי טוב שלי. איך שאני מכיר אותו, הוא לא יניח לנושא עד שיקבל תשובות מספקות.

ארז לא הכזיב. "נו?"

"נו מה?" היתממתי.

"אני רוצה לדעת מה הולך פה," התעקש, יודע שיפסיד בקרב מילולי נגדי ובוחר בגישה ישירה. "אני רוצה לדעת במה הסתבכת."

"עזוב את זה, ארז."

"לא יקרה."

"עזוב."

"עוד מילה אחת ואני מזעיק לפה את שי ומספר לה הכל."

איום אמיתי. שי חכמה מספיק כדי לא להיכנע לבקשות שתיקה ותחנונים. היא תחקור עד שתבין הכל ואז תספר לאבא ואמא אם תחשוב שזה הדבר הנכון לעשות. אני לא יכול להסתכן בכך שתדע.

"בא נסכם ככה," אמרתי בבהילות בעודי שומע צעדים במדרגות ומוציא במהירות מצעים כדי שאמא תחשוב שאנחנו אכן עושים משהו. "הסתבכתי קצת עם כל מני חברים ישנים, אבל עכשיו הכל בסדר. מבטיח." היישרתי אליו מבט כפי שעומרי לימד אותי ולא הזזתי אף שריר כדי לא לחשוף את השקר. "יום יבוא ואספר לך. בינתיים אתה מוכן לעזור לי עם המצעים?"

ארז הוא הנער הכי מאמין שאני מכיר. הסקרנות בפניו שכחה.

סידרנו את המצעים והבטתי בשעון. שעות רבות העברתי היום בחששות ופטפוטים, הגיע הזמן לצאת לכיוון הקיוסק של שאול.