כשמתחזקים הגלים

פרק 21 - דן

הררי מחברות מעכבים את דרכי לחדר המבחן. אני מנסה לדלג מעליהם אך המחברות נלחמות בי אחת אחרי השניה. שוצפות וקוצפות, מלאות דפים ושכפולים וצועקות עליי שלא למדתי מספיק. אני מנסה להתנצל שלא היה לי זמן, אך פניו של הבוחן הן לא אחרות מפניו של מר גרין, שמביט בשעונו במבט ביקורתי וצועק- "אתה מאחר! אתה מאחר!"
התעוררתי בבת אחת.
"דן, אתה מאחר," קולה המתוק של הילה החליף את קול הבס של מר גרין ופניה הביטו בי בדאגה. "אתה בסדר? כי זזת קצת מתוך שינה."
"אני בסדר, מתוקה," מלמלתי כשהתיישבתי על המיטה. "היה לי חלום רע."
"רוצה חיבוק?" הציעה את תרופתה הטבעית של אמא לכל חלומות רעים למיניהם. בלי להמתין לתשובה היא הרימה זוג זרועות, חיבקה אותי במהירות ויצאה מהחדר בלי מילה נוספת.
הבטתי בשעון. הילה צדקה, אני אכן מאחר. אבל לא למפגש הלימוד שקבעה לי שי כפי שהיא חושבת, כי אם לפגישה נוספת במחסן הטחוב של מר גרין. הוא ביקש להגיע היום לצורך תדרוך המשימה הכי חשובה, כפי שהגדיר. ירון ועומרי ביקשו שאעבור במכולת של שאול לפני כן. לשמחתם של לא היה גבול כשסיפרתי להם על כך. "זה זה, אתה מבין דן?" ירון כמעט חג במעגלים סביבי. "אחרי המשימה הזו הם בכלא ואתה חופשי!"
"לא יכול לחכות," הגבתי בסרקזם האופייני לי כל כך בחודשים האחרונים ונשמתי עמוק. אם זו המשימה הגורלית, אסור לשום דבר להשתבש. אסור לי להראות ולו בנים שאני יודע כי המשטרה תפשוט על המקום הבא ואני צריך להשתתף בכל התדרוכים מבלי להתלונן.
התלבשתי במהירות ויצאתי מהבית, משתדל שלא להביט בעיניה של שי שפינתה את הבוקר כולו בשביל שנינו. משהו חשוד היה בעיניה כשאמרתי לה שאצטרך לדחות את המפגש, אבל אף אכזבה לא נראתה בפניה כשאמרה "זה בסדר, לך לעבודה," ואיחלה לי הצלחה.
אני זקוק לה.
במחסן כבר חיכו לי מר גרין, צ'יקו ועוד כמה בחורים שמעולם לא אמרו לי את שמותיהם. מר גרין הביט בי בביקורתיות, כנראה לא היה מרוצה מהאיחור, אך לשמחתי החליט לעבור על כך לסדר היום.
"שבו."
התיישבנו כשהוא החל מסביר ומתאר את המבצע. זו פעם ראשונה שאני זוכה להיות בתדרוך שכזה, לרוב ממדרים אותי מהתיאורים ורק נותנים פקודות.לרגע חשבתי שזה מבחן. אם הרי משהו ידלוף החוצה, תמיד ניתן להאשים את התלמיד החדש.
"המטרה שלנו היא המעבדה הזו. אנחנו צריכים ליטול משם את ה.." מר גרין ליכסן מבט לכיווני לפני שהמשיך. "את הכסף שבעל המקום חייב לנו. הבעיה היא שהוא אינו מוכן לשלם, וכל האנשים הנחמדים ששלחנו אליו שבו בידיים ריקות. ככתוב בחוזה, במידה והלווה אינו משלם בזמן ואינו מראה כל נכונות לעשות זאת, אנו יכולים לקחת ממעבדתו את שווי הסכום בחפצים. במקרה זה מדובר במחקרים של בעל המעבדה. הכל כמובן מעוגן לפי החוק," ושוב לוכסן מבט לעברי. זה התחיל להימאס עליי.
"ומה התפקיד שלי?"
"אתה? כרגיל. תקשיב להוראות, תשמור בחוץ שהכל יהיה בסדר. תסיע אותנו לשם ותמתין ברכב. אם משהו קורה אתה יודע מה צריך לעשות."
כן, אני כבר יודע. צ'יקו הסביר לי שבמצב כזה עליי לצפור פעם אחת ולצאת מהרכב, תוך שאני מחזיק את הפלאפון בידי. אם מישהו מגיע, אני צריך להסביר כי אני ממתין לחבר היות והמלווה שלי לא נגמר עדיין. ועם מי נסעתי קודם? אבא שלי הסיע אותי לפה. וכאן אני צריך להצביע על כל מקום שהוא ולהבהיר שמדובר במקום עבודתו של אבי וקבעתי להיפגש כאן עם חבר. יש המון חורים בסיפור הזה, אך ההנחה הייתה שהיות ואני קטין בעל פני ילד טוב ירושלים השוטרים יחשבו שמדובר בילד מבולבל ויעזבו את הארגון לנפשו.
הנהנתי.
"יופי, אני שמח שכולם מבינים איפה אנחנו עומדים. המבצע יתקיים ביום ובשעה שאמסור לכם בהודעות טלפוניות חצי שעה קודם. כך שאם מישהו רוצה לקרוא לחברים שלו למשל, הוא לא יוכל לעשות זאת." ושוב המבט המוכר. שיחזרתי בראשי את מילותיו של עומרי- 'הם ינסו לשבור אותך יותר מפעם אחת. אתה פשוט תצטרך לשדר ביטחון עצמי.'
אז זה מה ששידרתי.
"חברים, אני שמח לבשר שהגענו לרגע גדול מאוד. אם נצליח, כל אחד מאיתנו יהפוך לשמח הרבה יותר."
איש לא העז לשאול מה יקרה אם לא נצליח. גם בלי לדעת את כל הפרטים הבנתי שהרבה מונח על הכף.
 הנוכחים לחצו ידיים והתרוממו בשתיקה.
ואז הגיעה הצעקה. באופן מפחיד למדי היא הזכירה לי את קולה של שי. באופן מפחיד עוד יותר נפרצה פתאום הדלת ואחד השומרים נכנס כשהוא אוחז ביד אחת במי שנראתה כמו אחותי וביד השנייה מכוון אקדח.
אוי לא.