כשמתחזקים הגלים

פרק 10 - דן

כשחזרתי הביתה חשתי שראשי מתפקע. העבודה הקשה בבית החדש עשתה כמובן את שלה: ניקינו, צבענו, תלינו מדפים ווילונות, ניסינו ככל האפשר להפוך את דירת שני החדרים למשהו נעים יותר שיוכל להכיל ולו במעט את כל החפצים הרבים שיש לנו בבית.

אבל גם השיחה עם ירון תרמה לכאב הראש הנורא. ציפיתי לבית שקט ורגוע כדי שאוכל לחשוב על הדברים, אולם את פניי קיבלה המולה עליזה וקולות צחוק. הילה סיפקה לי הסבר מהיר על המתרחש: "שי ניסתה לדבר עם חברות שלה אבל הם לא הקשיבו, והיא הלכה לחדר ובכתה. ואז מורן דיברה איתן ולה הן הקשיבו- אז באו לעשות לשי הפתעה ולעזור עם מעבר הדירה."
הניסוח היה מסורבל מעט אבל הבנתי את הרעיון הכללי. שי אחותי היא ילדה מדהימה ומוכשרת, אבל כישוריה החברתיים שואפים לאחת- מורן. היא מעדיפה לקרוא ספר בזמן שאני מבלה עם חבריי, או לצייר או כל פעילות שקטה שלא תחייב אותה לפתוח בדיבור עם מישהו. למען האמת, אני ממש שמח שהן הגיעו. בלתי אפשרי לעבור את התקופה הזו לבד.
ביקשתי מאמא שני כדורי אקמול ונכנסתי למיטה. הן לא צריכות את עזרתי היום. שמעתי מלמולים על מסיבת פיג'מות ברגע שיסיימו, אבל עכשיו הן רק עובדות ואורזות את כל הבית.לא שמתי לב שירון מחפש את קרבתי כדי שנוכל לקיים שיחה שקטה עד שארז, החבר הכי טוב עוד מימי כיתה א' העליזים כשהמורה שושנה הושיבה את שנינו באותו שולחן ניגש ושאל אותי לפשר העניין. "הבנאדם פשוט רוצה לדבר איתך, אתה לא שם לב?"
ממש לא. ניגשתי לירון. "כן?"
"כן מה?" הוא היתמם. חייכתי. "חברים שלי אומרים שיש לך משהו להגיד לי," החלטתי לפתוח את כל הקלפים. ירון הביט בי ומשך אותי לחדר צדדי."יש משהו."
"אני מקשיב," אמרתי ובליבי חשבתי על המטלות הרבות שעוד נותר לבצע. ארז, מוטי ויונתן הם באמת חברים טובים, אבל הם לא יוכלו לעשות את הכל לבד. ירון החל מדבר. "זוכר שאמרתי לך שתצטרכו לעבוד? שי ואתה?"
הנהנתי. "מצאת לי עבודה?"
"בערך," התפתל ירון. "שי תוכל להיות קופאית בסופר החדש, אבל לא סיפרתי לכם את כל האמת. עבורך היו לבריונים האלו תוכניות אחרות." הוא שתק לרגע ואז הטיל את הפצצה. "הם רוצים שתעבוד בשבילם."
"מה? אני לא מוכן," הגבתי אוטומטית. "למה הם צריכים אותי?"
ירון נאנח. "כי אתה ילד טוב ירושלים, יש לך פרצוף תמים ומבע כן ואתה לא יודע להתנהג באכזריות. הם מוכרחים אנשים כאלה לעסק שלהם. כמובן שלא הזיקה העובדה שאתה יודע לירות ומגן על המשפחה שלך."
מבט בלתי רצוני עבר בין שנינו. אני לא יודע לירות. אני לא מסוגל להחזיק אקדח ביד ביציבות, אבל כן נבחרתי לתפקיד ראשי כמעט בכל הצגה בבית הספר. "הם אמרו שיוותרו על מחצית מהסכום ועל הבית ושאבא יוכל לחזור לארץ כבר מחר, אם תסכים."
לא לעבור דירה. ואבא שחוזר הביתה. אבל מנגד- להפוך לפושע.
ואם לא?" נפלטה מפי שאלה ילדותית."
"אז החוב יגדל, והם מבטיחים שאף אחד לא יהיה בטוח. לא המשפחה שלך ולא החברים. הם חזרו פעמיים על שמה של הילה."
זה כבר היה יותר מדי בשבילי. חשתי שהעולם מתמוטט. חלק במוחי הסתחרר, וחלק נוסף השחיר פתאום.
קרסתי על הרצפה בלא יכולת להתמודד עם המציאות. "ארז, תביא לדן מים," קולו של ירון נשמע בהול פתאום. ארז הגיע כעבור זמן שנראה כנצח והרגשתי כוס מים נתחבת בידיי. שתיתי אותה בלגימות איטיות כשארז המודאג יצא לבקשתו של ירון וזה האחרון המשיך לדבר. "לא רציתי לומר לך את זה לפני שאני בודק את כל האפשרויות. ובכלל, זו הייתה התגובה הראשונית שלי. אבל דיברתי עם כמה אנשים שמבינים. זו בדיוק ההזדמנות שלנו להפיל אותם, דן. ואתה היחיד שיכול לעשות את זה."
אני לא. אני לא. אני לא. אלפי קולות אזהרה צרחו בתוך מוחי, שהשתוקק לחזור להיות ילד בן שבע עשרה שוב. אני פשוט לא מסוגל.
אבל למחרת בבוקר, אחרי שינה נטולת חלומות והחלטות שלא להיכנס לפשע בשום אופן, הגיע ארז. הוא כמעט ולא נכנס אליי בבוקר, אבל כשעושה זאת הוא לא שוכח להעניק תשומת לב לכולם ובעיקר להילה. כמובן שכששמעה הילה את קולו היא מיהרה לרוץ לכיוון הדלת, אבל הפעם רק שמעתי צעקה נפלטת מפיה.
"מה קרה לך?? מי עשה לך את זה???"