כשמתחזקים הגלים

פרק 3 - שי

אחר הצהרים ראיתי אותם.
כרגיל, אחרי שנשמע הצלצול והבנות בכיתה שלי צרחו משמחה כאילו זה לא קרה גם אתמול ולא יקרה מחר, נסעתי מרחק של שלוש תחנות לבית הספר של הילה. היא חיכתה לי ליד השער, כמו תמיד, עם בגדים מקומטים, עיניים בורקות ופה שלא מפסיק לספר על חוויות יום הלימודים שלה. אף אחד מאיתנו לא מבין מה היא עושה שם שמונה שעות, אבל בסוף היום בגדיה מעבירים את התחושה שהוא הסתכסכה עם כל הכיתה או התגלגלה בחול בלי הפסקה. אבא היה צוחק ש"לפחות אחת מהבנות שלי יודעת לעשות חיים," אבל הוא תמיד קרץ לי אחר כך בעין שמאל.
הילה חייכה אליי כשהגעתי, מחבקת וגורמת לי לחשוב שאני החלק הכי טוב של היום שלה. השומר פתח לנו את הדלת והגניב לעברה שני חיוכים ו"יום מקסים" אחד. אי אפשר לעמוד בקסמה של הילדה הזאת, זו הסיבה שהוא מחכה איתה גם כשניכר בבירור שאני מתעכבת וכל שאר הילדים כבר הלכו. תוך כדי שיחת טלפון סגר את בית הספר והמשיך לביתן שלו, ואז ראיתי אותם.
אחד קרח, משלב ידיים ונשען על מכונית חונה. השני רזה עם שיער כסוף וחולצה משובצת, שניהם מרכיבים משקפי שמש, ולשניהם יש נרתיקי אקדח.
בדיוק מה שיהיה חסר לי.
תפסתי את ידה של הילה בחזקה. אני עוד לא בטוחה בכלום, אחרי בכל מעולם עוד לא ראיתי אותם, אך אחרי החוויה שהכריחה אותנו לרדת למחתרת כל אחד בעיניי הוא מתנקש פוטנציאלי.
"היי, ילדה, מה השעה?"
הקרח. הצמדתי את הילה קרוב אליי ושלחתי מבט לעבר בית הספר. השומר הנחמד של הילה כבר מזמן נעלם בתוך הביתן שלו. אוף.
"מה, אין לך שעון?"
"אולי אין לה פה," התערב המשובצת בקול שניסה להיות מותאם לילדים. הילה עדיין עסקה בסיפור על המבצע החדש שהתחילו אצלם ולא שמעה את מילותיו. משכתי אותה מהר יותר.
"נראה לי אתה מלחיץ אותה," חייך הקרח והתחיל ללכת בצעדים מקבילים לשלי. "בסוף היא בכלל לא תענה לך. מה את נבהלת, חמודה? איך קוראים לך בכלל?"
בשלב הזה הופסק הסיפור של הילה. היא הביטה בשניהם בעיניים גדולות ומשכה בידי, "שי, בואי נלך כבר."
"אז שי!" המשיך הכסוף בתרועת ניצחון. "איזה שם יפה. כמו מתנה, נכון? ואיך קוראים לך, חמודה?"
הרעד שאחז בי התחיל לגבור, אך עיניה המאמינות של הילה גרמו לי למצוא את לשוני. "אין לי שעון," חייכתי בפנים הכי מתוקות שלי. "ועכשיו אנחנו ממהרות לספריה לפני שהיא תיסגר. להתראות."
מרחוק שמעתי אותם צוחקים, אבל לפחות יכולנו ללכת. אני מכירה את הנוהל, בשלב הראשון רק רוצים להפחיד קצת, והחבר'ה האלה הראו לנו טוב מאוד שהם יודעים איפה הילה לומדת ולא יהססו להשתמש במידע הזה נגדנו.
"מי זה היה?" שאלה הילה בתמימות כשהגענו לפארק מול הבית. החלטתי שהרעיון הכי טוב הוא להשכיח ממנה את מה שקרה ולדבר בקלילות. "אה, האנשים האלה? סתם רצו לדעת מה השעה." ליתר ביטחון גם קניתי לה גלידה שהיא גלולה מוכחת להרגשה טובה יותר וסיימנו את הטיול בחיוך וב"לא צריך לספר לאמא" ששיגרתי לעברה עם חיוך של 'הכל בסדר'.

דן כבר היה בבית אחרי הטיול הארוך שערכנו, מחכה ולא מבין למה אנחנו מתעכבות כל כך. כשחזרנו, עם שאריות של גלידה על השפתיים וכתם על הבגדים, הוא הבין מיד שמשהו קרה. במבט אחד שלח את הילה לשחק והוציא ממני את כל הפרטים.
ראיתי שהוא מעכל את המידע במשך כמה דקות לפני שהביט בי שוב. "דבר ראשון, לא מספרים לאמא כלום, בסדר? דבר שני," פתאום הוא אמר מילים שמעולם לא חשבתי שאשמע יוצאות מפיו. "כל הכבוד, שי. פעלת ממש טוב," הוא החמיא. "אני יודע שזה היה מלחיץ."
"זה באמת היה," פתאום מלאו עיניי דמעות. לא בכיתי כבר שנים, אבל כל הלחץ, הפחד, הרצון לשמור על הילה מוגנת... הכל התפרץ פתאום. ודן מחה את דמעותיי ביד אחת וחיבק אותי בחזקה.
זה משהו שלא קרה מעולם, אולי לכן שנינו לא אמרנו דבר. הוא נתן לי לבכות על כתפו ולא הרפה.
כשאמא הגיעה, ודמעותיי כבר יבשו ואפילו חיוך הפציע על שפתי נוכח הסיטואציה המשפחתית כל כך, היא שלחה בשנינו מבט משתומם.