כשמתחזקים הגלים

פרק 9 - שי

"לא רוצה, לא רוצה, לא רוצה!!"
קולה המתוק בדרך כלל של הילה הפך צווחני למדי בימים האחרונים. הרעיון של מעבר הדירה די צרם לה, והיא ניסתה להניא אותנו ממנו בכל תוקף. כל פעם היה זה תירוץ אחר. היום היא מצאה אחד חדש- "החברות שלי לא ידעו איפה אנחנו גרים! אני לא רוצה לעבור! לא יהיו לי חברות!"
אמא הבינה שהילה זקוקה כעת למנות גדושות של תשומת לב ולא איבדה את הסבלנות. "ניתן לחברות שלך את הכתובת החדשה שלנו והן תבואנה לבקר, בסדר מתוקה?"
המילים המרגיעות הסיחו את דעתה של הילה, לפחות עד לתירוץ הבא.
הבית החדש היה קטן יותר משחשבנו. מסתבר ש'שני חדרים וחצי' משמעם חדר שינה, סלון ועוד חדרון קטנטן המשתחל ממנו. הדירה הקטנה הייתה מוזנחת ומלוכלכת ודן, חמוש בכמה חברים ובירון, הלך לסדר אותה. בינתיים שלחה אמא את הילה למכולת כדי להביא קרטונים לאריזה. יש לנו יומיים בדיוק לפנות את הדירה ואילו מלאכת האריזה היא עבודה לחודש. בייחוד כשעל כל חפץ שלה מכריזה הילה מלחמה ולא מוכנה להכניסו לתוך הארגז. "זה שלי! אני לא מסכימה! לא רוצההה!!!"
וזה גורם לאמא לשבת איתה למשך דקות ארוכות, לשמוע על חששותיה, להפיג את פחדיה ולעטוף אותה באהבה. ואני נשארת לבד עם האריזה שלא נגמרת.
- - -
 החלטתי לממש את הבטחתי כשראיתי את המוות מול עיניי ולפתח את כישוריי החברתיים. זה יהיה קשה, אני יודעת, כי אחרי שנים ארוכות של הסתגרות מוחלטת מצידי וחוסר רצון מהחברה להתקרב, לא נעים לי לעשות את הצעד המתבקש.
אבל עכשיו אנחנו עוברים דירה וזקוקים לכל יד עוזרת שניתן למצוא. מה מסובך בלקרוא לחברות שלך על מנת לעזור?
עצם העובדה שאין לי כאלה.
ארזתי כוח וקצת הומור וניגשתי למשימה. את מורן כמובן לא הייתה כל בעיה להביא, אבל עם שאר הכיתה קצת הסתבכתי. הן אפילו לא מכירות אותי. החלטתי לעבור על רשימת השמות שהביאה ליטל בתחילת השנה כי "ממש חשוב לשמור על קשר" ולנסות את המספר הראשון שיענה.
שוהם לא ענתה. אני חושבת ששמעתי אותה אומרת פעם משהו על כך שאינה משיבה למספרים שאין היא מכירה. המספר של ליטל היה תפוס וספיר, ילדה עדינה ושקטה, הייתה צריכה להשגיח על אחיה. אבל את שרית הצלחתי להשיג.
"מי זה?"
"היי שרית, מה נשמע?" שאלתי בנימוס. "זאת שי."
"שי מזרחי?"
"לא," התגברתי על חוסר הנעימות והזדהיתי. "שי שלו, מהכיתה."
"יש לנו שי בכיתה?" שמעתי אותה צוחקת עם מישהי שהייתה לידה. זיהיתי את קולה של מעיין, החברה הבלתי מעורערת שלה. "נו, זו המתנה המעופפת."
"המתנה המעופפת?" חשתי יובש בפי. "כן, מתנה על שם שי ומעופפת כי כזאת את. כל הזמן קוראת ספר או חושבת מחשבות ברומו של עולם. אני בעצמי המצאתי את השם, מה את אומרת?"
"לא חשוב," מיהרתי לומר וניתקתי את השיחה. מתנה מעופפת.
"הן לא יכולות לדעת מה המצב שלך," ניסתה מורן לנחם אותי והגישה לי כוס חד פעמית עם מים צוננים. "הרי מעולם לא דיברתן, למה שיבואו לעזור פתאום? בואי, תנסי להתקשר לשובל. הבטחת, זוכרת?"ודאי שזוכרת. הן רק בגלל זה אני עושה מעצמי צחוק.
שובל ענתה כשכבר עמדתי לנתק. "שי, מה את רוצה."
הסוותי את הפתעתי על כך שיש לה את המספר שלי בשיעול קצר. "מה, את חולה? אני לא יכולה להביא לך שיעורים."

"אני לא צריכה שיעורים," הטעם הרע חזר אליי כשנזכרתי מאין יש לה את מספר הטלפון שלי. המבחן בפיזיקה. ישבתי ולימדתי אותה שעות ארוכות, בלא כל תמורה. אבל כנראה שאין טעם שאומר לה שאני זקוקה לעזרה, בדחיפות.
ארבע השיחות הבאות לא היו טובות בהרבה. שירן לא ענתה, מיכל ניסתה להתחמק והודיעה כי קבעה ללמוד עם ענבל ואילו עופרה צעקה שלא אתקשר אליה יותר. השיחה החמישית שברה אותי. ליטל חזרה אליי ושאלה באיזו זכות בכלל אני מתקשרת אליה, ואני מפריעה לה באמצע שיחה חשובה כל כך שזה גובל בחוצפה.
עד כאן. רצתי לחדר שבקרוב כבר לא יהיה שלי, קרסתי על המיטה הנוחה והסכמתי לעצמי להתפרק הרחק מאין רואים. ידעתי שאמא מזמינה כעת את מורן ומתחקרת אותה על כל מה שקרה ולא רציתי לחזות בכך. עבר עליי מספיק בימים האחרונים. ידעתי שאלו רחמים עצמיים ושלא באמת ציפיתי מהחברות להגיע לעזור, אבל כן ציפיתי ליחס חמים יותר. לא היה אכפת לי מכלום.
לאט לאט נרדמתי.
התעוררתי כעבור שעה מקולות עולצים שמצאו דרכם לחדרי. הבלבול עוד נותר על פניי כשאל החדר נכנסה משלחת ובראשה הילה שמחזיקה בידה הקטנה את מורן, וסביבה כחמש עשרה בנות שעל פניהן חיוך רחב.
בנות הכיתה שלי.