כשמתחזקים הגלים

פרק 13 - דן

את קולו הרועם של שאול ניתן לשמוע כבר מתחילת הרחוב. "מה זאת אומרת לא בכוונה?" הוא שאג על ילדה קטנה שככל הנראה שפכה תכולת בקבוק צבעוני על רצפת החנות שלו. "לא צריך כוונה כדי לעשות מעשים מכוונים! פעם הבאה תבואי עם אמא!"

לסיום הוא נתן לה סוכריה והתנצל שצעק. כזה הוא שאול שלנו. לב טוב לו, אבל מתלהט תוך שניות ספורות ולא עוצר בעצמו.

"והנה הילד!" הרעים שאול בקולו. חייכתי. אצל שאול כולם ילדים. התגברתי על הדחף ליצור שיחה שתפיג את חששותי. "שאול, מישהו חיפש אותי פה?"

"אותך? היה אחד."

צמרמורת חלפה בגבי. איחרתי? הם מענישים מאחרים? הם יכולים לפגוע בהילה בגלל זה?

"היי, למה הצבע יורד לך מהפרצוף. הוא השאיר לך פתק."

נאנחתי בהקלה. שאול הוציא מכיסו פתקון מקופל והגיש לי. "מאחורי החנות. מישהו כבר יחכה לך שם.

"שאול העיף בי מבט חושד. "הוא חבר שלך, משאיר הפתקים הזה?"

שיגרתי חיוך מקסים. "לא, אני פשוט עוזר לו במשהו. תודה שאול."

"אל תודה לי, תקנה משהו ותעזור לי פה קצת," רגן שאול. הרמתי שלוש קופסאות כפי שביקש והבטחתי לעצמי לשוב בהזדמנות. אמנם שאול משמש כבעל הקיוסק כבר שנים ואיש אינו חשב לשאול לגילו, אבל אני מניח שהוא לא נעשה צעיר עם הזמן. שאול חייך והגיש לי חטיף שוקולד קטן. התעקשתי לשלם אבל הוא סירב.

מאחורי הקיוסק יש מספר מחסנים נטושים. פעם הייתה שם שריפה וגילו בעיות בצנרת, מה שגרם לשוכרים לברוח ולא עזרו כל פרסומים או הבטחותיהם של המשכירים. על המחסן הקרוב אלי נשענה דמות רזה עם קפוצ'ון שחור ונעליי ספורט. התקרבתי אליה. "אני דן."

"אני יודע," אמרה הדמות בקול שניסה להיות מחויך. היה בה משהו מוזר אבל לא הצלחתי להניח אצבע על הנקודה. "בוא איתי בשקט ואל תעורר מהומות."

כאילו שיש לי לאן לברוח. הצטרפתי אל הבחור המוזר שלא הוריד את הכובע ונכנסתי לאחד המחסנים. בדיוק כמו בסיפורים. מחסן גדול עם ריח טחוב ואלומת אור קטנה שמאירה על שולחן לצידו יושב אדם כבד גוף. כל הנראה מנהיגה של אימפריית הפשע הזו.

"שלום דן," חייך לעברי וחשף שן חסרה. היכנס וסגור אחריך את הדלת.

הדמות שפסעה לצידי נעלמה. בתחושה של מי שמובל לגרדום, סגרתי את הדלת."

תרצה לשתות משהו?"

נענעתי בראשי.

"לא חייב. בוא תשב, אני רוצה להסביר לך קצת על העבודה אצלנו ולהחתים אותך על טפסים.

"הסביר על העבודה... חשתי תיעוב מיידי כלפי האדם הזה ומה שהוא מייצג.

"אנחנו ארגון שמעניק לאנשים הלוואות לטווח ארוך כשהם נזקקים לכך, בדיוק כמו אבא שלך. לא משנה הסכום שאדם יבקש, או מהן אפשרויותיו, אנחנו נעמוד בו. אבל זה דורש מהמלווה התחייבות דומה, להחזיר את הסכום בזמן. יש כאלה שמנצלים את טוב ליבנו ולא משלמים ואז המצב הופך להיות לא נעים עבור כולנו."

חשתי שעיניי יורות גיצים. טוב לב? לא עצרתי בעצמי. "ומה עם הריבית המטורפת שלכם?"

הוא לא נראה נסער במיוחד נוכח התפרצותי. חיוך קטן הסתמן בפיו. "הריבית שלנו קטנה כל כך, שאיש אינו מרגיש בה. אל תדאג, כולם מודעים לזה היטב לפני שהם לוקחים הלוואות."

"אני לא בטוח בכך," העזתי להגיד. המנהיג עדיין חייך. "כולם חותמים על הסכם. הכל חוקי."

"חוקי?" כמעט צעקתי. "האנשים התמימים האלה שמלווים פה... הם לא מודעים לכך שיהרסו להם החיים! שאקדחים ייכנסו להם לבית! שירביצו לחבר הכי טוב שלהם ויאיימו להכות את אחותם!"

"די!" פרץ הנחמדות נגמר. הוא נעמד והטיח ידו על השולחן. "אף אחד לא צועק על מר גרין, שמעת? אף אחד! גם לא ילד בן שבע עשרה שצריך להודות לנו על החסד הגדול שאנחנו עושים עם משפחתו!"

חסד? רציתי למחות אבל השתתקתי. זה לא יעזור, וחירותו של אבא מוטלת כאן על הכף. מוטב להיות חכם ולא צודק.

הרגע המבעית חלף לו ומר גרין נפנה להסביר לי על עבודתי. לא משהו מסובך, אני פשוט אצטרך לשמור על המקום מספר פעמים, להישאר ברכב כשהם עושים את עבודתם בחוץ ולקרוא להם במידה ומגיעים אנשים לא רצויים. משטרה, למשל. ברבות הימים איאלץ גם לשוחח עם אנשים כי החזות התמימה שלי מראה שאפשר לבטוח בי ולעשות כל דבר שיורו לי, בכל שעות היממה. ו"מה זאת אומרת אין לך רישיון? אל תדאג, תוך חודשיים מקסימום נוציא לך."

נפלתי עמוק.בחוץ כבר חיכתה דמות הצללים, מלווה אותי חזרה לקיוסק של שאול ולא מדברת. הוא עוד לא הוריד את הכובע. בתוך הקיוסק הושיט המלווה שלי את ידו לשאול והכניס אותי לחדר פנימי בלי יכולת להתנגד. שם הוא הוריד את כובעו וחייך.

הבטתי בו לא מאמין. "עומרי?"

היי כולם, מקווה שאתם בטוחים ובטוב, במצברוח מורם למרות כל מה שקורה מסביב. אני אשתדל  להעלות פרק כל יום יומיים. תכתבו לי בתגובות איך אתם מרגישים בימים אלו ואם יש משהו שאני יכולה לעשות על מנת לשפר קצת את ההרגשה.
שיהיו לנו תמיד בשורות טובות! בעזרת ה' ננצח את זה. ביחד.