עדכנתי את ירון בהודעת טקסט מהירה ויצאתי לכיוון המחסן. בדרך ניסיתי להסדיר את הנשימה. הודות למידע שהעברתי להם, הכל ייגמר במהרה. נשאתי תפילה קצרה ליושב במרומים ונכנסתי למחסן. עכשיו הכל מתחיל.
האווירה הייתה נרגשת למדי, או שרק אני חשתי בעקצוצים קטנים בכל הגוף. מר גרין כבר המתין לנו עם הוראות אחרונות לגבי המשימה הערב. כפי שנאמר בתדרוכים הקודמים, וכפי שחשבו ירון ועומרי, תפקידי המרכזי היה גיבוי ושמירה. לנהוג לשם, לצאת מהרכב ולשחק בפלאפון כמו כל נער עשרה. אפילו לביים שיחה טלפונית זה בסדר. לא ייקח להם זמן רב לחזור, אל תדאג. והכי חשוב, אל תראה להם שאתה יודע שמשהו הולך להשתבש. זו הפעם הראשונה שמר גרין מצטרף בעצמו לאחת המשימות. אז הכל חייב להיות מדויק וללכת לפי הזמנים. הם ציידו אותי בשעון מיוחד שיאותת להם את מיקומי המעודכן. כל מכשיר האזנה אחר יהיה מסוכן, אמר ירון ושלח אותי לדרך באיחולי הצלחה.
"הכי חשוב שאתה תהיה בחוץ בזמן שהמשטרה פושטת על האזור," הזכיר לי שוב עומרי. "כך נוכל לעצור אותם בלי שאתה תסתבך, וגם לא נצטרך לחשוף את הארגון שלנו. הפשע המושלם," הוא חייך. "רק שאנחנו בצד של הטובים."
לפי התוכנית הצוות המשטרתי יצטרף כשהם יהיו בפנים. כמה אקדחים שלופים, אורות נדלקים בכל מרום ויחידות משטרתיות רבות ש'יושבות' למר גרין על הזנב כבר זמן רב. אני אמור לברוח ברגע שכל זה מתחיל, כדי שגם אם ישאלו שאלות אוכל לומר שפשוט פחדתי כשראיתי את כולם מובלים לניידות באזיקים.
ואז אני משוחרר.
יהיה להם זמן רב לבלות בכלא, אמר לי ירון. כך שאין לי מה לדאוג. אני חופשי לחיי הפרטיים ברגע שהכל ייגמר. והם יעדכנו אותי בהתפתחויות, במשפט ובהרשעתם הבטוחה של כל חברי הארגון. "אולי אפילו תיקח איזו חופשה, אה?" טפח ירון על שכמי וחייך בזחיחות.
הכל ייגמר הערב.
"כולם זוכרים את התפקידים שלהם?"
מפה ומשם עלו כמה מלמולי הסכמה. השאר נראו מתוחים למדי. הרמתי ראש ושידרתי מבט בטוח. בטח שזוכרים. ואחרי שהכל ייגמר נשתדל לשכוח מכך כמה שיותר מהר.
"אז יאללה. לעבודה."
יאללה.
החושך קיבל את פנינו במעטפת מחבקת ומסתירה. יצאנו בשני רכבים, כשאני נוהג בראשון מביניהם וצ'יקו לידי. הצוות השלישי יצטרף ממקום אחר. מעולם לא טוב להשאיר את כל הביצים בסל אחד, אמר מר גרין בלי לדעת שהן כולן הולכות להישבר בקרוב. צ'יקו החביב השרה עליי ביטחון מסוים, אם כי גם הוא נראה מתוח ולחוץ בדיוק כמו כל השאר.
הגענו למקום לאחר נסיעה של כשעה. מבחוץ נראה הכל תמים. מפעל נטוש, אין שומרים. החשכה מסתירה אותנו ואורות הרכב לא הודלקו בכוונה. אך ידעתי כי המפעל הזה טומן בחובו הרבה יותר מסתם כסף או אמצעים. אולי טכנולוגיה חדשנית, אולי סוד מדיני ששווה הרבה יותר מכל סכום שישנו. השומרים מסתמא ממתינים בפנים, אך לא ראיתי בעיה בכך. אנשיו של מר גרין מיומנים מספיק כדי לנטרל אותם ולהשגיח שכל המבצע יעבור כשורה. השומרים קיבלו הוראה לא להתנגד יותר מדי, כדי שאיש לא יצטרך לפתוח באש חיה. אנחנו לא רוצים לאבד אנשים.
אנשיו של מר גרין יצאו מהרכב. "מאני טיים," לחשש לעברי צ'יקו וגם הוא יצא מהרכב. "בהצלחה, דן," שרבב את ראשו בשנית. לחצתי על שעון האיתור. מעתה יש להם עשר דקות בלבד עד שייתפסו. חשתי כאב לב מסוים על צ'יקו.
אלא שהם לא נכנסו לבניין. פתחתי את החלון כששמעתי לחשושים.
"הם לא מגיעים."
"הרגע קיבלתי עדכון, הם מעוכבים במחסום."
"יופי, דווקא עכשיו?"
"חסרים לנו חברי צוות."
"זו משימת התאבדות ללכת בלי מישהו נוסף. אין לנו זמן לשנות את כל המבנה."
מבנה, כפי שלמדתי, הוא הצורה בה הולכים חברי הצוות פנימה. יש גיבוי, יש את המרכזיים ויש את אלה עליהם צריך להגן בכל מחיר. מר גרין למשל. קיוויתי שהם ייכנסו כמה שיותר מהר. אין לנו זמן, המשטרה תהיה פה בעוד מספר דקות.
"אולי נדחה הכל?" הציע מישהו. אני מניח שמר גרין קטל אותו במבט, משום שהפסקתי לשמוע את קולו עד סוף הדיון. לפתע נקטע הכל. מישהו שאל "אתה בטוח?" כשאחד אחר פתח את דלת הנהג שלי ומר גרין הורה לי לצאת.
"שינוי בתוכניות, דן." הוא אמר בקצרה ולא הסביר מה קורה. מילותיו הבאות החרידו את גווי. "אתה נכנס איתנו פנימה."
YOU ARE READING
כשמתחזקים הגלים
Actionהרגשתי שנשימתי נעשית כבדה יותר ויותר. זה נכון מה שאומרים, שעל סף המוות פתאום רואים את כל החיים חולפים כבסרט נע. אמא לא זזה ודן נשך את שפתיו בכאב על כך שאינו יכול להציל את אחותו הקטנה. בספרים זה אף פעם לא כך. בספרים האנשים הרעים תמיד באים להפחיד, אומ...
