השתדלתי להתייחס למצב בבגרות הראויה לגילי. אני הבכור בבית ובשבועות האחרונים תפקדתי נפלא, אין סיבה שאשבר כרגע. גם לא החוזה עליו חתמתי ומחייב אותי לשעות עבדות בלתי מוגבלות הארגון פשע ענק שקורא לעצמו עזרה לזולת.
לאבא כמובן לא יכולתי לומר דבר, אבל שמעתי את אמא מבשרת לו על עבודתי החדשה בנסיעה חזרה מהנתב"ג. ראיתי את מבטו של אבא דרך הראי, לא מאמין למשמע אוזניו, מאשים אך ורק את עצמו ולא רוצה שאתחיל לעבוד בשום פנים ואופן. כדי לא להגיב העמדתי פנים שאני מקשיב לפטפוטיה הנרגשים של הילה.
הרטט בכיסי הורגש רק כשהנחתי רגלי על מפתן הבית, פרקי אצבעותיי דואבים מסחיבה בלתי נדלית של שני תיקים כבדים ועוד כמה שקיות מהחניה. על הצג הבהב מספרו האישי של מר גרין. זכר השיחה האחרונה שלנו גרם לי לפלוט התנצלות מהירה, לשמוע את אבא צוחק על חברה סמויה ולהסתתר באמבטיה.
קול בס מילא את אוזניי בחביבות ממנה כבר למדתי להיזהר. "אבא שלך חזר! אתה מאושר בוודאי."
מאושר זו לא מילה. הרגשתי טיפשי להחריד כשעניתי בחיוב."
כל כך שמחתי לראות את זה. בכלל, מפגש משפחות מחודש הוא דבר שאני כל כך אוהב. אני מאושר על מילוי חלקנו בעסקה."
בן רגע הוא הפך לחיית טרף דרוכה. "אבל לצערי אני לא יכול לומר את אותו הדבר עליך, ידידי הצעיר. מבחינתי ברגע שאביך חזר והמסמכים בידי חתומים, היית צריך להתייצב פה."
"אני..."
"מתייצב פה בעוד עשר דקות בדיוק? מעולה. ידעתי שלא שגינו בבחירתנו."
מעולם לא חששתי להביע את שעל דעתי כמו עכשיו. "אבא שלי חזר רק עכשיו. לא ראיתי אותו מעל לחצי שנה. זה לא יכול להידחות למחר?"
"מחר???" את שלושת סימני השאלה שמעתי דרך הקו, אבל צעקתו הייתה נשמעת ממש לידי. התכווצתי. "עשר דקות," חזר הקול לשלוותו המקפיאה. "אל תאחר."
יצאתי מהמקלחת במהירות וניסיתי להסדיר את נשימתי. שי הביטה בי כאילו היא חוקרת שב"כ אבל לא התייחסתי. הילה ישבה על ברכיו של אבא ליד השולחן כשאמא הגישה ממיטב מאכליה.
אני הולך לקבל פרס על היותי בן העשור."אבא, אני מצטער, אני מוכרח ללכת."
"לעבודה?" הבין אבא. הנהנתי והוא חייך לעצמו. "רוצה שאקפיץ אותך?"
"לא, זה בסדר גמור," הגבתי כשאמא ושי החליטו שתיהן שהן דווקא לא מבינות מה כל כך נחוץ לי לצאת עכשיו. "תגיד לו שאבא שלך הגיע וזה זמן חירום משפחתי. בכלל, אתה לא צריך לעבוד יותר. אבא חזר והכל יהיה בסדר."
"תישאר, טוב?" התפנקה הילה בקולה המתוק. "נו, נלך לבאולינג כמו פעם. אבא הבטיח."
"מצטער," הצלחתי לפלוט לפני שהרחמים העצמיים יחזרו אליי. אבא שלי בבית בזכותי. אמא כל כך מאושרת, הילה חזרה להיות ילדה בת שמונה ולעיניה של שי שב הצחוק. אני יכול לסבול קצת למען המשפחה שלי. אני אהיה בסדר.
"איחרת."
המחסן קיבל את פניי באפלולית הרגילה. הפעם היו בחדר עוד שלושה אנשים מלבד מר גרין, שביקש ממני לשבת והציג לי תמונה של הילה.
"זה רק בשביל המוטיבציה," הסביר. "היא כל כך חמודה הילדונת הזו, הייתי רוצה אחת כזו לעצמי. כמובן שאנחנו רוצים לשמור עליה, נכון?"
הנהנתי וניסיתי לנשום עמוק. הם רק מאיימים. ועומרי ידאג להגנה על המשפחה שלי."
אל תדאג כל כך, דני. כל עוד אתה עובד איתנו, היא תישאר תמה וחפה מפשע בדיוק כפי שהייתה עד עכשיו. רק תקשיב לכל ההוראות והכל יהיה בסדר."
דני. דני?
"מה אתה רוצה שאעשה?"
"בינתיים כלום. רק היום אבא שלך חזר, חלילה לנו מלערבב שמחה בעבודה. היום רק תבחר לעצמך חליפה יפה ותתחיל שיעור נהיגה ראשון. צ'יקו שלנו פה ילמד אותך," הצביע על בחור עב בשר ובעל כובע קסקט. "אתה תהיה נהג שודים מהר מאוד," חייך ממשחק המילים שלו.
לא היה לי אפילו זמן לחשוב כשקולבים החלו מופיעים כנגדי, מנסים להתאים לי חליפה שחורה ומדוגמת. נראיתי כמו בבר המצווה, מגוחך להחריד. מאוחר יותר יסביר לי עומרי שהם מנסים להעצים את תחושת התלות והכרת הטובה שלי אליהם, זו הסיבה להרעפת החליפות ושיעורי הנהיגה. אבל אז לא היתה לי מספיק אנרגיה לחשוב. החלטתי לזרום.
לבשתי את החליפה ונכנסתי לרכב. צ'יקו הושיב אותי במושב הנהג והפעיל בלחיצת כפתור את הבלמים הנוספים. במשך חצי שעה הוא לימד אותי על הרכב, על מרכיביו ואיך נוהגים בחניון. אחרי סיום התרגול היבש הגיעו שלושת הנינג'ות מהמחסן והתיישבו מאחור. שקטים, יעילים, לבושי שחורים ולא משמיעים קול. צ'יקו הורה לי להרים את ההנדברקס ולצאת מהחניה.
לקחו כמה דקות עד שהבנתי.
אנחנו בדרך לשוד.
YOU ARE READING
כשמתחזקים הגלים
Actionהרגשתי שנשימתי נעשית כבדה יותר ויותר. זה נכון מה שאומרים, שעל סף המוות פתאום רואים את כל החיים חולפים כבסרט נע. אמא לא זזה ודן נשך את שפתיו בכאב על כך שאינו יכול להציל את אחותו הקטנה. בספרים זה אף פעם לא כך. בספרים האנשים הרעים תמיד באים להפחיד, אומ...
