"שי, קומי!" מישהו משך מעליי את השמיכה, גודע באחת חלום מתוק בו אבא ואני שטים בכינרת, מחייכים זה לזו ומנסים לדוג, העתק מדויק של החופשה לפני שנתיים. לא הופתעתי לגלות את פניו של דן מביטות בי במבט השמור לאחים גדולים.
"בוקר טוב גם לך," מלמלתי, מתרוממת ומניחה את משקפיי על אפי. הם עלו לא מעט, כפי שדן דואג להזכיר לי בכל הזדמנות, אז מוטב לא להראות לו שהם על השידה בלי כל נרתיק או מגן.
הצצה מהירה בשעון והסבר קצר מדן גרמו לי להבין שהשעון המעורר הפסיק לצלצל מזמן ושאנחנו באיחור רציני של חצי שעה, מה שאומר שאין זמן לשטויות הרגילות של הבוקר. אבל דווקא היום הכל השתבש: הילה לא מצאה את נעל הספורט הוורודה שאבא קנה לה ולא הסכימה לשום תחליף, אני לא הצלחתי לסדר את התלתלים הסוררים שלי לשום צורה, דן הפיל את העדשה וצעק שאין סיכוי שיצא עם משקפיים ובכלל, הוא יאחר למגן שלו בהסטוריה וייכשל בבגרות. אמא ניסתה לתמרן בין כולם. לשדל את הילה לנעול סנדלים, לחפש על הרצפה את העדשה של דן, להכניס את התלתלים שלי לתוך גומיה ולמצוא לי חולצה לבנה לראש חודש אחרי שהילה שפכה שוקו על הקודמת. ראיתי דמעות בעיניה,לא קלה התקופה האחרונה ויעידו על כך הררי הכביסה, המיטות ההפוכות בבוקר ומכשירי הכתיבה של הילה שאפשר למצוא גם בין הסכו"ם הבשרי.
זה לא פשוט לאף אחד.
אמא צעקה שהיא מאחרת לעבודה, שעוד לא הספיקה להכין לנו אוכל ושאנחנו חייבים ללמוד להסתדר לבד. דן עוד חיפש את העדשה שלו על הרצפה כשצעק שתלך ואנחנו נהיה בסדר. הילה התחילה לבכות בטון המעצבן הזה שלה, פוסעת אחרי אמא ודורשת את הנעל בחזרה. בלאגן מוחלט.
פתאום חזרו אליי המילים של אבא. "את חזקה, שייצ'וק," הוא אמר ולא פירש. "אולי זה הזמן שלך להראות את זה לכולם."
אולי. ניגשתי במהירות למטבח תוך נעיצת שתי סיכות בשיער בלי סדר מסוים, הפרחתי לאמא נשיקה על הלחי ולחשתי שיהיה בסדר. אני אמצא להילה את הנעל, אנחנו נסתדר, היא יכולה למהר לעבודה ואולי עוד תספיק את האוטובוס. אמא הביטה בי בהפתעה גמורה. אני אמנם בת שש עשרה, אך מעולם עוד לא עשיתי מחווה שכזו. לא היה לה כל כך זמן לחשוב אז היא פשוט יצאה.
הוצאתי מהמקרר שלוש ביצים וטרפתי על המחבט. זה הסנדוויץ' האהוב על דן, וגם הילה לא מתנגדת. לי לא אכפת. בזמן שהחביתה הייתה על האש, מחיתי את דמעותיה של הילה ופניתי לחפש עם דן על הרצפה בלי כל ציפיות אך צעקתי באושר כשמצאתי את העדשה החמקנית. כשהחביתה הייתה מוכנה, הילה כבר הסכימה לנעול סנדלים תמורת סרט חדש לשיער.
"יוצאים." דן נעמד ליד הילה ונטל את ידה הקטנה בידו. מוטב לא לשלוח אותה לבדה בימים אלו, אפילו לא עם חברות. הנחתי בידיהם סנדוויץ' עם חביתה ובקבוק מים והכנסתי אחד לתיקי.
דן נטל בידיו את המפתחות ופתח את הדלת לרווחה. מהעבר השני הוא סגר אותה לאט לאט.פתאום, מתחת לספה, צדה עיני נעל וורודה, מכורבלת ליד בובת ארנבון קטנה.
YOU ARE READING
כשמתחזקים הגלים
Aksiהרגשתי שנשימתי נעשית כבדה יותר ויותר. זה נכון מה שאומרים, שעל סף המוות פתאום רואים את כל החיים חולפים כבסרט נע. אמא לא זזה ודן נשך את שפתיו בכאב על כך שאינו יכול להציל את אחותו הקטנה. בספרים זה אף פעם לא כך. בספרים האנשים הרעים תמיד באים להפחיד, אומ...
