התרסקות

התרסקות - פרק 58

רכבו של רן עמד דקות ארוכות ללא ניע במרחק הקבוע של שלושה בתים מביתה של אמה.

הם עדיין החזיקו ידיים, אצבעותיהם שלובות אלו באלו. אף אחד מהם לא העז לנתק את המגע.
כאילו חששו שהיה זה חלום טוב מכדי להיות אמיתי ופחדו שיתעוררו ממנו ברגע שינתקו זה מזה ויתפצלו איש איש לדרכו.

"טוב," שברה לבסוף אמה את הדממה, עדיין בחיוך, "אני חושבת שהגיע הזמו שאכנס פנימה.
מה השעה בכלל?" נבהלה לפתע. היא איבדה כל תחושת זמן.

"התנגדות!" קרא מיד רן בתגובה לדבריה.

אמה צחקה, "לא ברצינות רן, מה השעה?"

רן שלף את הפלאפון שלו מכיס מכנסיו והעיף בצג מבט חטוף. "00:15," מלמל.

"מה???" הזדעזעה אמה. חרדה הציפה אותה מיד, "אמרתי לאבא שלי שאחזור עד תשע!
מה אעשה? אלוהים, מה אעשה?" והיא שלפה את ידה והתירה את חגורתה מיד.

היא הדביקה נשיקה חטופה ללחיו של רן המופתע מהמעשה ופתחה את דלתה.

"נתראה מחר!" קראה, "תודה על הטרמפ! חייבת ללכת!"

"רגע אמה-" פתח רן אבל היא כבר טרקה את הדלת ורצה במעלה הרחוב לכיוון ביתה.

רן יכל רק לעקוב אחריה במבטו ממקומו ולאחר שנייה שלח את ידו והניח אותה על לחיו הקפואה מקור, היכן שאמה נישקה אותו, חיוך עלה בכל זאת על פניו.

אמה נכנסה לביתה על קצות אצבעותיה וסגרה את הדלת מאחוריה באיטיות.

היא לא השמיעה רעש כשנסגרה, תודה לאל.

אמה נאנחה בהקלה ונשענה בגבה על הדלת הקרירה.
בדיוק כשחשבה 'משימה הושלמה'- נורת הסלון נדלקה, אור נשפך על חלל הסלון וחשף את תוכנו.

"אל אלוהים!" קראה אמה בבהלה וזינקה במקומה.

אביה ישב בכורסה הקבועה שלו, ממש מול דלת הכניסה, והנורה שסייעה לא בקריאה לעת שעת ערב מאוחרת דלקה במלוא עוזה כעת.

אמה הניחה יד על חזה, ליבה פעם בקצב מטורף, לקח לה רגע להסדיר את נשימתה.

"הבהלת אותי אבא." פלטה לאחר רגע.

אביה נעץ בה מבט ארוך מבלי לומר דבר, אמה השתנקה. זה לא היה מבט טוב.

ואם היה ער, משמעות הדבר הייתה שחיכה לה כל הזמן וגרוע מזה ידע שהיא מאחרת.

היא לגמרי נתפסה, לכל הרוחות.

"לא כמו שאת הבהלת אותי." אמר אביה לבסוף.

אמה השפילה את מבטה, הוא לא היה צריך לומר כלום- היא שמעה את אכזבתו בקולו.

"אני מצטערת, איבדתי תחושת זמן."

היא חשה בכל כובד משקל מבטו עליה והתפתלה תחתיו. היא שנאה לאכזב אותו.
"מצטערת, אבא. זה לא יקרה שוב."

אביה הידק את שפתיו ומבלי לומר מילה נוספת קם ממקומו בשקט מופתי, והלך לחדרו.

אמה נותרה לבדה בסלון, היא שיחררה נשימה ארוכה לפני שצעדה בכבדות לכבות את נורת הלילה ופנתה גם היא לעלות לחדרה.

לאחר ששטפה את פניה, צחצחה את שיניה והחליפה לפיג'מה קפצה אמה על מיטתה ונשכבה עליה באיברים פשוקים.

היא הרגישה כל כך מרוממת וקלילה למרות התקרית עם אביה והעובדה שהמרתה את פיו.
מה הסיבה להרגשה הנפלאה הזאת? תהתה בינה לבינה, יכול להיות שעדיין הייתה תחת השפעת האלכוהול?

"לא ייתכן," מלמלה לעצמה, "הרגשתי כמו חדשה לאחר התנומה הקצרה ברכב של רן."
רן...
חיוכה שב מיד לפניה.

היא נזכרה איך הופיע משומקום כשהזדקקה למישהו יותר מאי פעם, איך כעס על דרק, איך דאג לה.
חמימות מילאה את בטנה, את כל כולה בעצם.
היא בעטה בשמיכת הפוך שלה בהתרגשות עם שתי רגליה עד שזו נפלה אפיים ארצה ממיטתה לרצפה.
אמה הסתובבה לשכב על צידה וחיבקה את עצמה, ושוב נזכרה ברן.

איך חיבק אותה, איך נישק אותה, איך נגע בה.
החמימות התפשטה כעת גם ללחייה.
היא הסתובבה לצידה השני של המיטה, נבוכה ממחשבותיה, ושלחה יד להרים את שמיכתה מהרצפה ולהתכסות בה.

רק מתחת לה, כששום דבר לא יכל לראות אותה או להתחקות אחר מחשבותיה- נתנה דרור לזכרונותיה עם רן מהערב הארוך מאוד הזה עד אשר השינה הגיעה לקטוף אותה.