התרסקות

התרסקות- פרק 12

"אוקי, די בטוח שעברתי על כולם ברשימה שלי," מלמל רן והחזיר את הפלאפון שלו לכיסו. 

"אריק, זו השיחה האחרונה שלך?" שאל את אריק שהנהן קצרות בניסיון לא להפיל את הפלאפון שהיה תחוב בין סנטרו לכתפו. "נהדר, אז נתראה ממש עוד מעט טומי!" קרא אריק וניתק. 

רן הביט במיס ויולה, "זהו זה, מיס. דאגנו להתקשר לכל חברי המחזה הם כולם אמורים להגיע בדקות הקרובות." יידע. 

מיס ויולה הנהנה קלות אבל לא השיבה מבט לאף אחד מהם ולרן הייתה תחושה לא נעימה שהיא נטרה לאריק ואמה על שפישלו בתפקידם כמודיעים.

"נאלץ לקצר את המסיבה כיוון שנתחיל באיחור," מלמלה לעצמה מיס ויולה בעודה פונה אל עבר דלת הכתה, "אלך להביא כמה דברים.." ובזאת היא עזבה אותם.

רן העביר את מבטו מאמה לאריק וחוזר חלילה. אמה נראתה מדוכדכת, ורן שיער שהיה זה בגלל שדאגה מכך שאכזבה את מיס ויולה. מסיבה לא מוסברת כלשהי היא העריכה את המורה המוזרה ההיא. אריק לעומתה נראה מרוצה למדי מעצמו. 

"ממה אתה כל כך מאושר?" הטיח רן. מבטו החולמני של אריק שב למציאות והתמקד ברן.

חיוך רחב החל להתפרש על פניו של אריק, "חשבתי כבר שהמסיבה תתבטל בגללי. אני שמח שבכל זאת הצלחנו להציל את המצב." 

רן נאנח ועצר בעד עצמו מלהגיד לאריק שלולא הוא המסיבה באמת הייתה מתבטלת. לולא היה מציע להתקשר לכל חברי המחזה, אריק אפילו לא חשב לעשות זאת! 

"כן.. מה שתגיד." מלמל רן במקום והשיב את מבטו לאמה התוהה. היא לא הבחינה בו סוקר אותה והמשיכה לבהות, מבטה מרוחק וכך גם מחשבותיה. 

רן רצה להושיט לעברה יד, לצמצם את הפער בניהם, הפיזי והרגשי שנוצר בימים האחרונים בהם היה מרוכז בעצמו. איך לא הקדיש אפילו רגע של מחשבה עליה? הם רק החלו לצאת באופן רשמי, והיא יכלה לחמוק מבין אצבעותיו בין רגע אם לא יפעל כראוי. היה עליו לחשב כל צעד שלו בכדי לא לאבד את כל שעבד עליו. 

"אריק," קרא לפתע רן. "למה שלא תלך לכניסה לתיכון כדי לקבל את פני כולם כשהם יגיעו." 

גבותיו של אריק הצטופפו באי הבנה, "לקבל את פניהם? למה? זה לא כאילו שהם לא יודעים את הדרך לכאן." רן חשק את לסתותיו, הבחור הזה הוא משהו מיוחד, חשב לעצמו.

הוא העלה חיוך מאולץ על פניו כהשיב, "אז לך לבדוק שהם באמת מגיעים, ואם אתה לא רואה אף אחד תוך חמש דקות פשוט תתקשר לכולם שוב." 

אריק לא נראה משוכנע במיוחד אבל בכל זאת הסתובב ויצא מכתת החזרות. 

תודה לאל, חשב רן.

"אמה," פתח רן ברגע שאריק נעלם מטווח שמיעה. רק כשקרא בשמה הרימה אמה את מבטה לפגוש בשלו, ולרן הייתה תחושה שאם לא היה מדבר אליה ישירות היא לא הייתה מבחינה כלל שנותרו לבדם בכיתה.