התרסקות

התרסקות - פרק 7

 כשנכנס רן לביתו, אמו המתינה לצד משקוף הכניסה בידיים שלובות.

"ישו!" קרא רן, שכמעט התנגש בה, וזינק לאחור בהפתעה. ידו הייתה כבר על צדו השמאלי של חזהו כשהסדיר את נשימתו. כשנרגע לאחר שנייה, השיב את מבטו הרציני לאמו, כל שריד בהלה נעלם מתווי פניו והוא חזר להיות קר.

אמו הבליעה חיוך כשדיברה, "וואו נראה שבאמת למדת כמה מהלכי משחק בחזרות למחזה, איך שנכנסת כל כך מהר לדמות הקודרת שוב, כשרק לפני רגע קפצת וצרחת מפחד."

רן לא החזיר לה חיוך, מבלי לומר דבר עקף אותה ונכנס לבית. הוא לא התכוון לדבר אתה, לא כל עוד לא היה חייב.

"אוקי אוקי, אני מבינה שאתה לא רוצה לדבר איתי, אבל לפחות תבטיח לי שבפעם הבאה שתרצה להניח יד על הלב שלך תמקם אותה נמוך יותר. זה המעט שאתה יכול לעשות בתור בן לאמא שהייתה פעם רופאה." ניסתה אמו להתבדח בשנית, כנראה לא הבינה עד כמה חמור היה המצב.

כשהמשיך רן ברכו אל עבר גרם המדרגות נשברה אמו ופסקה מניסיונותיה הקלילים לדובב אותו.

"רן." קולה היה רציני כעת. "אנחנו צריכים לדבר."

רן החניק אנחה והחל לטפס במעלה המדרגות.

כמה אופייני לאמו, לדבר. היא תזמין את אביו ללא ידיעתו להופעה שלו, היא תחזור לדבר עם אביו כאילו דבר לא קרה ואז תרצה לדבר עם רן. רק לדבר.

"רן!" קראה אמו כשהמשיך להתעלם ממנה ולעשות את דרכו לחדרו. 

וברגע הבא הוא כבר חש בידה תופסת בתקיפות את זרועו. רן נעצר במדרגה עליה עמד.

"רן," אמרה אמו שוב, הפעם בנימה מרוככת. "תסתובב, דבר אליי. דבר איתי."

לסתו של רן התהדקה, הוא הסתובב באטיות כך שפנה לעברה של אמו והביט בה.

חיוך קלוש שבע רצון עלה על שפתיה, "כך יותר טוב, לא חושב?" מלמלה.

מערבולת הכעס שאיימה להטביע את רן מאתמול, מרגע שפגש את אביו תקפה אותו בהסתערות מחודשת.

הוא כעס על אמו בכל דרך אפשרית, הוא סירב לקבל את העובדה שסלחה לאביו, שוב. הוא פשוט לא יכל. אבל את כל אלו הוא לא יעז לומר לה, במקום זאת רק פלט בקול אדיש.

"אני לא רואה על מה יש לנו לדבר."

החיוך נעלם באחת מפניה של אמו, "רן.." פתחה, הפעם בטון מתחנן. "בבקשה, אל תעשה את זה. לא לי. אם אתה כועס, אז תכעס עליי. אם אתה פגוע, תאמר לי. אבל אל תסתגר ככה בתוך עצמך, אל תעשה כאילו אתה לא מרגיש כלום." עיניה של אמו החלו להתמלא דמעות ורן הסב את מבטו.

הוא שנא לראות את אמו בוכה. במיוחד אם היה זה באשמתו.

אבל עכשיו הוא לא יכל להישבר תחת הלחץ הזה. הוא היה צריך להמחיש לאמו שהפעם היא חצתה גבול שהוא לא היה מוכן לעבור עליו בשתיקה. זה לא היה עוד אחד מהריבים הטיפשיים שלהם שכל שדרשו היה את התנצלותו של רן וחיבוק קטן, לא.

הפעם אמו הייתה זו שטעתה, ובגדול.

הוא הכריח את עצמו להשיב את מבטו הקדחתני לאמו, לנעוץ את כל כובד משקלו בעיניה כך שתראה ותדע, ללא שמץ של ספק, שהתכוון לדברים שיאמר לה.

"אמא, תעזבי אותי. את לא במקום של להטיף לי כרגע. אז פשוט תעזבי אותי, לעזאזל."

ובמילים אלו הוא הפנה לה את גבו בפעם האחרונה ומהר לברוח מעלה לחדרו, לפני שישמע את יפחת הבכי הראשונה.