התרסקות

התרסקות - פרק 25

ידה של אמה השתהתה באוויר מול ארון הספרים שלה, תוהה האם לקחת את 'אדוניות המזל' או לא.

ולהפקיד את אחד מספריי האהובים ביותר ובין הטובים בכל הזמנים בידיה של זרה כמעט מוחלטת שהעזה להכפיש את שמו של הסופר? הרהרה אמה, החלטה קשה, חשבה ונאנחה בכבדות. 

היא יכלה כמובן לטעון ששכחה ולהגיע בידיים ריקות, מה שכנראה יעורר את חשדה של מגי כיוון שרק אתמול דיברו על כך.

"שיהיה," מלמלה לעצמה, משכה את הכרך מהמדף ותחבה אותו לתיק בית הספר שלה. 

היא תאלץ כמובן ליצור רשימת חוקים מסודרת בכל הנוגע להחזקת הספר ברשותה של מגי, כך שלא יוותר לה מקום לטעויות. 

כשנכנסה אמה לכתתה, מגי כבר הייתה ישובה באותו מקום לצד כיסאה של אמה.

"אם! כמה זמן לא ראיתי אותך!" קראה בעליזות.

אמה הרימה גבה לשמע ההצהרה המגוחכת וכינויה החדש. מגי ביטלה את הבעתה בהינף יד ואז ניקתה לכלוך בלתי נראה מכיסאה של אמה, "קדימה, בואי שבי לידי ילדה." אמה התקשתה להאמין למה ששמעו אוזניה, מגי הזמינה אותה להתיישב על ידה כאילו המקום היה שלה מלכתחילה! זה המקום של אמה! והיא הייתה זו שהצטרפה אליו אתמול!

ברגע שהתיישבה אמה לצדה נחשפו כוונותיה הזדוניות והאמתיות של מגי הערמומית. "ובכן..?" פתחה בחיוך שובה. 

"ובכן, מה?" חזרה אחריה אמה בתימהון מעושה.

מגי גלגלה את עיניה ונשפה על שיערה בקוצר רוח ואז רכנה לעברה של אמה וכיסתה את פיה בידה כשלחשה לאוזנה חזק מספיק בכדי שכל מיש שישב במרחק מטר מהן ישמע, "הבאת לי את זה?" מבטה ריצד סביבן לפני שהוסיפה, "את יודעת מה." 

אמה התרחקה ממנה באטיות, שומרת על מרחק מסוים בניהן. "כן, הבאתי לך. למה את מדברת ככה?" שאלה בגבות מכווצות בשאלה ולא המתינה לתשובתה לפני שמהרה להוסיף, "אבל אנחנו נצטרך לעבור על חוקי השימוש. אני לא סומכת עלייך, לא אחרי איך שדיברת אתמול על-"

"אוקי, אוקי!" קטעה לפתע מגי את דבריה, "אני מבטיחה להישמע לחוקים! למרות שאני לא חושבת שאתמכר לזה..."

"הו סמכי עליי, את תתמכרי." הפריכה מיד אמה את דבריה. "הוא באמת טוב." 

חיוך ממזרי הזדחל לפניה של מגי, ממתיק סוד. אמה לא הייתה בטוחה למה השיחה הזו הסבה לה יותר אושר מהנחוץ. היא בכלל לא רצתה לקרוא את הספר הזה בהתחלה! 

מגי הושיטה לעברה את ידה מתחת לשולחן, "תביאי לי." 

אמה הנהנה באישור ופנתה לתיקה, היא בדיוק פתחה את תאה הראשון ודשדשה בין ספרי הלימוד ומחברותיה בחיפוש אחר 'אדוניות המזל' כששינתה מגי את דעתה. 

"חכי!" היא קראה בפתאומיות כזו שהבהילה את אמה והקפיצה אותה במקומה. 

"מה?" שאלה בבהלה, שומטת חזרה את הספר לתחתית תיקה. 

אבל מגי כלל לא הביטה בה , ראשה היה מופנה לשלוחן מאחוריהן והיא נעצה מבט מצומצם בשתי הנערות שישבו שם בפיות פעורים. 

"לא משנה," מלמלה מגי מבלי להסיט את מבטה מהבנות, "תוכלי להביא לי את זה יותר מאוחר. כשפחות עיניים חטטניות יצפו בנו." 

כשהפנתה לבסוף את מבטה מהבנות היא העבירה אותו לרגע אל אמה לפני ששבה להביט קדימה, וברגע ההוא קרצה לה.

כעת, אמה הרגישה שגם היא הביטה במגי בפה פעור ממש כמו הבנות בשולחן מאחוריהן.

לא היה לה שמץ של מושג על מה, לכל הרוחות, דיברה.