התרסקות

התרסקות - פרק 57

זה ארך רק מספר שניות לדאבונו של רן, ואז ניתקו.

אמה הייתה הראשונה לסגת. אבל רן עוד לא היה מוכן שהנשיקה הזאת תיפסק, עדיין לא.
וכמו התעורר רק עכשיו מההלם שהיה שרוי בו על שנישקה אותו ראשונה, ידיו נענו לפקודותיו סוף סוף ונכרכו סביבה.

הוא חיבק אותה קרוב יותר, הצמיד אותה שוב אליו, אומר ללא מילים שלא רצה אותה רחוקה.
עיניה של אמה נותרו עצומות, ורן צפה בפניה הקרובות. בריסים הארוכים שהטילו צל על עצמות לחייה, בפוני הבובה שלה, בגומת הסנטר, הוא לא ידע שובע ממנה.

והוא רכן שוב ונישק אותה.

הפעם זו הייתה נשיקה נועזת יותר, משתוקקת יותר, נואשת יותר.

ידיו טיפסו לפניה ועירסלו את לחייה, ואז נשזרו בשערה- בילגנו אותו. להפתעתו, הלילה הזה היה מלא בהפתעות, ידיה של אמה שעד כה הונחו סביב צווארו ירדו מטה וחיבקו את מותניו.
רן השתנק בהפתעה.

"אמה," היה כל שמלמל כששפתיו לחוצות עדיין לשלה, "אמה."
הוא הדביק נשיקה חטופה לאפה, ואז נשק ללחייה ולעינייה ולמצחה, שיכור מריח השמפו שנדף משערה טמן את ראשו בצווארה ונשק לה גם שם.

אמה רעדה, ורן לא ידע אם היה זה למגעו או בגלל הקור מקפיא העצמות. הוא לא הרגיש אותו בכל אופן.
"את רועדת," ציין כשהוא ממלמל לצווארה.
אמה הנהנה באנחה, עיניה עדיין עצומות.

רן לקח נשימה עמוקה כמתכונן לקרב קשה מנשוא וניתק ממנה.
נדרשו ממנו כל כוחותיו כדי לומר את המילים הבאות.

"בואי נחזור לרכב, אקח אותך הביתה." 

אמה הנהנה שוב, ראשה היה סחרר וגופה בער אבל היה לה ספק שהיה זה בגלל המשקה שדרק נתן לה. היא מעולם לא הרגישה כך לפני. כאילו הייתה אש בתוכה וכילתה אותה.

היא הייתה מודעת עד כדי כאב לכל אזור בו נגע רן, כל מקום בו נישק אותה והיא בערה למגעו.

היא ידעה שהתנשמה בכבדות כי הרגישה בחזה עולה ויורד בקצב חדש אבל כשפקחה את עיניה והביטה ברן הבחינה שגם הוא נאלץ להסדיר את נשימתו.

רן הסיר את ידיו ממנה ובין רגע חשה ברוח הולמת בה ללא רחמים.

היא חיזקה את אחיזתה במותניו מתוך אינסטינקט. גופו היה חמים ונעים, היא לא רצתה לעזוב אותו.
חיוך עלה על פניו של רן, "אני מנסה להיות ילד טוב," אמר והסיט קווצת שיער מפניה בעדינות,
"אבל את מקשה עליי."

אמה חייכה גם היא, היא הרגישה כל כך קלילה ורגועה ו... ערה. היא הייתה ערנית להפליא בשעה זו שבדרך כלל כבר ישנה בה או קראה לעת שינה.

רן לקח את ידה בידו ועטף אותה כשהכניס אותה לכיס מעילו, הם התקדמו כך חבוקים זרוע בזרוע חזרה לרכב שלו.

אהה, חשבה לעצמה אמה, בגלל זה אנשים מחזיקים ידיים.

היא לא הצליחה להתיק את מבטה מהיד שלה בידו של רן בזמן שצעדו, כמה נוח ונעים היה לה שם, כמה מוגנת וחמימה הייתה ההרגשה הנהדרת הזאת. היא הרגישה חשובה ונאהבת.

זו הייתה תחושה נפלאה, פתאום הבינה שכל כך מעט הרגישה אותה, בעיקר בחברת אביה וכשהייתה קטנה עם אימה. למעשה, היא לא הייתה בטוחה אם אי פעם חשה זאת עם מישהו שלא היה אחד מהוריה.

משום מה ההבנה הזאת העלתה דמעות מעקצצות מאחורי עינה. היא מחתה אותן מיד עם ידה השנייה, בהלם מוחלט.

היא חששה שרן יבחין בהן ולא יבין מה עשה לא כשורה ולה לא יהיה הסבר הגיוני לתת, כי האמת הייתה שגם לה לא היה שמץ מושג למה כשהרגישה כל כך נהדר בחברתו רצתה לבכות פתאום.

כשהגיעו לרכב והתיישבו שוב, מיהר רן להדליק את החימום, הוא היה נרגש. בקושי האמין למה שקרה. זו הייתה חתיכת נשיקה, חשב לעצמו וחייכו התרחב אף יותר. ועוד מאמה! בחיי..

"מה מצחיק כל כך?" שאלה אמה בחיוך.

"אממממ?" המהם רן, מתעלם במכוון משאלתה הוא התניע והחל בנסיעה.

אמה מירפקה אותו קלות, "ובכן?" התעקשה.

"אני פשוט שמח," התוודה רן.

אמה הניחה את ידה על זרועו, "גם אני," השיבה בלחישה.

רן הסיט לרגע את מבטו מהכביש בכדי להתבונן בה, וחיוכו השתקף בפניה הזורחות.

הוא שב להביט בדרך, חיוכו לא מש מפניו לאורך כל הנסיעה.