התרסקות

התרסקות פרק - 24

כשחזר רן הביתה בסוף אותו יום לימודים ציפתה לו הפתעה. 

קול ניפוץ מכיוון המטבח קידם את פניו ברגע שכף רגלו עברה את משקוף דלת הכניסה. רן התקדם בזהירות לחלל המטבח. שברי זכוכית היו מפוזרים בכל עבר ככל שקרב לאזור המטבח ונגרסו תחת נעליו ברשרוש קולני. 

אבל רק כשעמד על סף הכניסה למטבח נגלה בפניו המחזה במלואו. 

אמו עמדה יחפה באמצע המטבח במרחק מטרים ספורים ממנו, שעונה בגבה על השיש, ומוקפת מכל עבריה בשברי זכוכית. שברי זכוכית, כך הבין רן, של בקבוק היין המשובח שלה שרק אתמול נפתח לראשונה. 

וכבר נגמר, חשב בחלחלה, השמש לא שקעה אפילו והיא כבר שתויה. שוב. 

"בן!" קראה אמו בצהלה ברגע שהבחינה בו, "הבן היקר שלי! בני האהוב! בני המתוק והדואג רן!" 

רן נענע את ראשו באנחה לשמע קולה הממותק משכרה. 

"למה אתה כל כך כועס עליי, בן? מה כבר עשיתי? למה אתהלאיכול פשוט לסלוח לאמא שלך, אה?" מררה אמו בעודה בולעת מילים והבהרות. "לאמא אסור לטעות? אסור לי, אה?"

רן חיפש בעיניו מאחורי גבה את כוס הזכוכית אתה נהגה לשתות יין, אבל לא מצא. מה שהעיד שהפעם שתתה ישירות מהבקבוק, זה היה גרוע משחשב. 

"פשוט אל תזוזי." פקד עליה בעודו סוקר את כל השברים שהקיפו רגליה היחפות. אבל לא נראה שהיא כלל שמעה אותו, היא הייתה שקועה ביגון העמוק שלה שכנראה, כמו תמיד, היה קשור באביו אבל עכשיו גם בו. 

"אני רק רוצה שנחזור להיות כמו פעם. אני יודעת שפישלתי. שוב. אתה חושב שאני לא יודעת?" היא יללה, מבטה מושפל לרצפה. "לא הייתי צריכה להזמין את אביך על דעת עצמי. הייתי צריכה לשאול אותך קודם. אני מצטערת, רן. אני ממש מצטערת, באמת, זה הורג אותי שאתה כועס עליי. זה הורג אותי שאתה לא מדבר איתי. בבקשה, אתה לא יכול להחליק לי הפעם?" 

רן התקדם בזהירות לעברה, מועך שברי זכוכיות בנעליו. הוא לא רצה להבהיל אותה, היא נראתה כל כך מרוכזת שלא שמה לב בכלל שהתקדם אליה. 

"אני פשוט מצטערת. אלוהים... למה אני לא מפסיקה לעשות טעויות? למה אני אמא כזו גרועה?" 

ברגע שהיה במרחק כמה צעדים ממנה היא הרימה את ראשה וראתה אותה. עיניה נפערו בהפתעה שאישרה את שחשב, היא לא שמע אותו מגיע. 

רן לא בזבז זמן, הוא צמצם מיד את הפער בניהם והרים אותה. 

לאחר שייצב את אחיזתו בה, חצה שוב בזהירות את המטבח ונשא אותה לסלון. שם השכיב אותה לאט על הספה הגדולה. 

אמו נשאה אליו מבט תחנונים ברגע שניתק ממנה והתרחק. "בבקשה רן." לחשה ותפסה בידו, "אתה כל מה שנשאר לי." 

היא הייתה מעוררת רחמים, והדבר צבט את ליבו של רן והקשה עליו להמשיך להביט בה. הוא לא רצה לראות את אמו במצב כזה, רופסת וילדותית ובוכה. שבורה.

אבל הוא גם לא יכל פשוט לסלוח לה ולהעמיד פנים כאילו הכל בסדר. כי זה לא היה. אבל יותר מזה, הוא הרגיש כאילו משהו קשה נבנה בתוכו מכל אותו כעס שאגר מאז המפגש עם אביו, זמן רב הוא נשא אותו עד שכעת לא היה בטוח איך משחררים. אפילו את אמו. 

הוא חילץ באטיות את ידו מאחיזתה והשתדל לדבר בטון המפויס ביותר שהצליח לגייס, "נסי לישון עכשיו. ואל תשתי יותר לאור יום." 

ובזאת הוא פנה חזרה למטבח לנקות את הבלאגן שאמו הותירה מאחוריה.