התרסקות

התרסקות - פרק 23

היי בנות, אני לא אעלה בשלושה ימים קרובים- אני יוצאת לטיול שטח... ניפגש אחרי, עד אז תהינו מפסח ותנו לפסח להינות מכן! :)  

את שאר היום העבירו אמה ומגי בפטפוטים חוזרים ונשנים בהפסקות בנוגע לספרים האהובים עליהן, מדי פעם נקלעו לוויכוח כזה או אחר שרק המחיש להן בשנית את שינויי המחלוקות בניהן בכל הנוגע לרומנטיקה. 

אבל אמה הופתעה פעם נוספת מטעמה המשובח של מגי בספרים. לקראת סופו של שיעור היסטוריה, השיעור האחרון לאותו יום, מגי דחפה לידיה של אמה את מחברתה הפתוחה ברגע שמר קולינס הפנה את גבו לכתה בכדי לכתוב על הלוח. 

אמה נתנה במגי מבט חמור. היא לא נהגה להתכתב בזמן שיעורים ולא העריכה במיוחד את אותם תלמידים שעשו זאת ולרוב קטעו את רצף השיעור כשהמורה נאלץ להעיר להם. מלבד זאת, היא ראתה בזה כזלזול באדם העומד לפניה.

אבל מגי התעלמה כמובן מהבעתה החמוצה של אמה ורק התוותה ללא קול עם שפתיה: קראי. 

אמה שאפה עמוקות לפני שהשפילה את מבטה למחברת וקראה. מהזמן הקצר שבילתה במחיצתה של מגי היא כבר הספיקה להבין עם מי היה לה עסק. 

מגי הייתה ללא צל של ספק הנערה חסרת הבושה ביותר שהכירה מימייה. ניתן היה להבחין בזה כבר בהופעתה הראשונית מול הכתה בתחילת היום, או בתגובותיה המטובלות היטב בנימה סרקסטית בכל הדיונים שלהן אודות ספרים, או כששרקה לבנים במגרש! ואפילו עכשיו כשלא היססה להעביר לאמה את מחברתה בשנייה שמר קולינס הסתובב. 

הן אמנם הכירו רק היום אבל מגי לא התביישה לנהוג באמה כאילו היו החברות הכי טובות מזה שנים. מה שהיה, אמה לא יכלה לשקר לגבי זה, קצת מוזר וחדש לה. אבל היא גם נהנתה מזה, היא לא הצליחה להיזכר בפעם האחרונה שהייתה לה חברה טובה שיכלה ללכת אתה לספרייה ולדבר אתה על ספריה האהובים. 

זו הייתה תחושה חדשה אבל טובה. 

כעת קימטה אמה את אפה ונענעה בראשה מצד לצד למראה הודעתה של מגי. בכתב יד קטן וצפוף נכתב:

אוקי, שיניתי את דעתי. אני רוצה לקרוא את הספר ההוא שאמרת שאת כ"כ אוהבת (למרות שפטינסון המעפן כתב אותו). איך אמרת שהוא נקרא שוב- גבירות המזל?

אמה דחפה חזרה את המחברת לצדה של מגי ויישרה מבטה אל עבר הלוח, מתעלמת לחלוטין ממבטיה החטופים של מגי.

כשנגמר השיעור ומגי החלה לאסוף את חפציה ולהכניסם לתיקה, אמה המתינה עם חפציה שלה בחוץ עדיין והביטה בה שעה שעשתה זאת. כשסיימה מגי וקלטה את המבט הרציני שעל פניה של אמה הטתה את ראשה בשאלה, "מה?" קראה בחיוך. "בחיי, ילדה, תזהרי שהפרצוף הזה לא יתקע לך."

אמה שילבה את זרועותיה על חזה, שומרת על ארשת פנים כעוסה ככלת יכולתה. "אחד, את לא תקראי לרוברט פטינסטון מעפן. שתיים,  מה גורם לך לחשוב שאני באמת אשאיל לך את הספר שנקרא דרך אגב אדוניות המזל, אם את קוראת לרוברט פטינסטו מעפן. ושלוש," אמה לקחה נשימה, "לגמרי יכולת לשאול אותי את זה עכשיו. למה באמצע השיעור?" קראה בתסכול. 

לרגע היה נדמה שמגי עמדה להתפוצץ מצחוק מהתפרצותה של אמה אבל היא השתלטה על הבעתה במהירות ולבשה בפני מיתממת כשענתה, "פשוט מאוד. איפה הכייף בזה? בפעם הבאה אני מצפה ממך להחזיר תשובה, אם. אני יכולה לקרוא לך אם? אלוהים, איך לא חשבתי על זה לפניכן."

היא התרוממה ממקומה ומשכה את תיק היד שלה גבוה יותר על זרועה לפני שפנתה לכיוון הדלת. "לא יכולה לחכות לקבל ממך מחר כבר את 'גבירות המזל'!" קראה מעבר לכתפה. 

"זה 'אדוניות המזל'!" קראה אחריה אמה ברוגז ונדמה היה לה ששמעה את מגי ממלמלת חזרה, "אני יודעת."