רן העיף מבט אחרון בבואתו לפני שפנה ויצא מחדרו בחיוך רחב.
הוא עשה את דרכו למטה כשהוא מדלג במדרגות שתיים-שתיים, הוא חיכה לרגע הזה הרבה יותר מדי זמן. הוא כבר תכנן הכל, הוא יראה לאמה שאפשר לכייף גם בתחומי העיירה הקטנה והמשעממת שלהם, הוא יקח אותה לאגם שמאחורי המפעל הישן.
היכן שנהג ללכת עם דרק וחבורתם.
הם יוכלו לקנות מצרכים בדרך ולפרוס פיקניק לאור הירח שישתקף במימי האגם השחורים לעת ערב, משהו נחמד ורגוע שלבטח ישבה את ליבה של אמה התמימה וחובבת הרומנטיקה. רן חשב על הכל לפרטי פרטים, הוא לא רצה לעשות משהו נועז מדי שיחרוג מגבולותיה, לא עכשיו בכל אופן. הסכמתה לצאת אתו לדייט הייתה כבר מעל ומעבר בשבילה וכל שרצה כעת היה שתהנה, ויותר מכל תלמד לבטוח בו.
פיקניק לאור ירח היה מושלם לתפקיד.
יהיה להם זמן לבלות ביחידות. רק שניהם. חיוכו של רן התרחב אף יותר ללא שליטתו והייתה לו תחושה חזקה שהוא נראה דביל לגמרי. אבל זה לא שינה לו.
הוא עמד מול דלת הכניסה לביתו בכוונה לצאת, גבו לסלון, כששמע את קולה של אמו מאחוריו.
"כבר עוזב?"
רן נעצר במקומו והסתובב לאט. אמו ישבה במקומה הקבוע בכורסה שבמרכז הסלון ונעצה בו מבט חד, שני בקבוקי בירה ריקים עמדו מולה ואחד נוסף שרק נפתח.
אמו שנאה בירה.
רן צבט את גשר אפו כשחש בגלי זעם מציפים אותו. תבלע את זה, חשב, זה לא הזמן. אתה ממהר. אבל הוא פשוט לא יכל להחליק את זה.
"אז אני מבין שעכשיו את שותה מכל הבא ליד?" המילים נמלטו מפיו לפני שהספיק לעצור בעד עצמו וקולו נשמע לו מריר במיוחד.
אמו משכה כתף, "נגמר לי היין." התוודתה ורן רצה להטיח את ראשו בקיר. ברור שנגמר לך היין! רצה לזעוק, אחרי ששברת אותו אתמול כשהיית שיכורה מדי.
היא אולי שכחה, אבל הוא בילה את הערב כולו בטאטוא הבלגן שהותירה אחריה במטבח.
"שיהיה," נאנח רן, בניסיון להישמע משומעם בזמן שהזכיר לעצמו לא להיכנס לזה עכשיו. הוא פנה חזרה לכיוון הדלת.
"דיברתי עם אבא שלך היום," פלטה אמו.
תתעלם, חשב רן, פשוט צא החוצה. קדימה.
אבל רגליו נטעו במקומם והוא קפא, הוא ידע בלב שלם שכעת לא יוכל לצאת החוצה.
הוא הסתובב בחדות לכיוון אמו וצעד לעברה בזריזות. "למה שתעשי את זה, אמא? הא?" קרא בתסכול. תמיד היו לה התקופות האלה, בהן הייתה חלשה מול אביו, פנתה אליו, התחננה בפניו, בעיקר הביכה את עצמה ואת רן.
הוא שנא את התקופות האלו. הוא נעמד במרחק צעדים ספורים ממנה והביט בה באכזבה. כשלא השיבה לו ורק הרכינה את ראשה בבושה והשפילה מבטה רן התקדם אף יותר וחטף את בקבוק הבירה המלא שהונח מולה.
"היי!" מחתה אמו מיד.
"היי מה?" החזיר רן בתקיפות, "מה? מה? מה תעשי עכשיו? הסתכלת על עצמך במראה בימים האחרונים? את שותה לארוחת בוקר! מה נסגר אתך, אמא?" קולו של רן התרומם עם כל מילה והוא הרגיש שלא יצליח להשתלט עליו אם ימשיך לדבר. אבל הוא לא יכל להפסיק, לא אחרי שכבר התחיל.
המילים פרצו ממנו בשצף, כמו סכר שנפרץ, כל הרגשות שהדחיק מאז המפגש עם אביו במחזה, כל הרגשות שלו כלפי אמו והתנהגותה המכפירה. הכל נשפך החוצה.
"תסתכלי על עצמך!" צעק, "מתעצבנת על שלקחתי את בקבוק הבירה שלך. את אפילו לא שותה בירה, לעזאזל! כל מה שאת עושה בימים האחרונים זה לנסות לשתות את עצמך עד שלא תזכרי דבר, וכל זה רק בגלל השמוק הזה שתמיד בועט בך ודורך עלייך ואת, מה את עושה? רק חוזרת לעוד. ועוד. ועוד. ואז את עוד מעזה להביא אותו למחזה שלי ומתנהגת כאילו שום דבר מחורבן לא קרה, לעזאזל! תראי איך את נראית אחרי שאת מדברת אתו, תראי איך את מתנהגת אחרי שאת פוגשת אותו. אלוהים, אני באמת לא מבין איך את יכולה להיות כל כך טועה בנוגע לאהבה. זו לא אהבה, אמא. זה פאקינג מחלה! הוא עושה אותך חולה, הוא הורג אותך, ואת במקום להפסיק להיראות כל כך מגוחכת רק ממשיכה לעשות מעצמך בדיחה ולרדוף אחריו. ועכשיו את גם משחקת בלהיות אלכוהוליסטית, מה השלב הבא, סמים? בבקשה תפסיקי, תפסיקי כבר, את מביכה. הוא עזב אותנו, אמא. הוא פאקינג עזב אותך, את מבינה את ז-"
מילותיו נקטעו באחת כשאמו זינקה מהספה וסטרה בעצמה לפניו.
ראשו של רן הוטל לצד ימין בחוזקה בזמן שרעש הסטירה צלצל באוזניו עדיין. לחיו השמאלית צרבה והוא ידע שהתנפחה והאדימה אבל הוא לא העז לגעת בה. הוא גם לא העז להשיב את מבטו לאמו, הוא לא רצה שתראה את דמעות הכאב שהציפו את עיניו. והוא לא רצה לבכות.
"מגוחכת? מביכה?" גמגמה אמו, "נראה שאתה הבן של אבא שלך למרות הכל. נראה כאילו אפילו תיאמתם נאומים. או שאולי אני פשוט באמת מגוחכת ומביכה."
מבלי לומר דבר נוסף רן פנה בשקט וחזר על עקבותיו לעבר הדלת, כשהוא מניח את בקבוק הבירה חזרה על השולחן.
"לאן אתה חושב שאתה הולך?" צעקה אמו מאחוריו, "אתה מעז לעזוב ככה את אמא שלך אחרי כל הדברים הנוראים שאמרת לי עכשיו?"
רן התעלם והמשיך בדרכו, הוא לא ייתן לה להרוס לו את הדבר הטוב היחיד שציפה לו לאורך כל השבוע. לעזאזל לא, הוא לא ישלם בגלל הטעויות שלה. היא התקשרה לאביו, שתתמודד בעצמה עם השברים שהותיר ממנה אחרי השיחה.
"רן!" קראה אמו, הפעם הייתה זו לא יותר מתחינה, גחמה נואשת. בוודאי רגשות החרטה על שסטרה לו התחילו לפעול.
"אם תצא עכשיו מהדלת הזו, אתה לא יותר טוב מאבא שלך!" איימה אמו.
זו הייתה הקללה הנוראה ביותר שיכלה להגיד לו, והיא ידעה זאת.
רן לא אמר דבר, רק פתח את הדלת ויצא.
YOU ARE READING
התרסקות
Roman d'amourאם חשבתן שאהבתן את אמה-תולעת-ספרים ורן-צרות-הול כשרק החלו את סיפור האהבה שלהם, קבלו אותם שוב במאה פרקים דביקים נוספים! בסיפור ההמשך "התרסקות" היחסים בין אמה ורן מתעמקים והשניים לומדים להכיר זה את זו באמת ובתמים. לאט לאט, כשהמסכות נושרות מהפנים והם...
