התרסקות

התרסקות - פרק 37

רן טרק את דלת מכוניתו מאחוריו מבלי משים כשנכנס והתיישב במושבו.

חזהו עלה וצנח במהירות, ליבו פעם במרץ אבל כל שיכל לחשוב עליו היה: עשיתי את זה. 

"עשיתי את זה..." לחש לעצמו רן, כלא מאמין. האם דמיין את כל מה שקרה הרגע? לא. הוא באמת התייצב מול אביו. הוא באמת אמר לו את כל הדברים שאמר. הוא באמת החטיף לו אגרוף. 

"עשיתי את זה!" קרא שוב, הפעם בהתרגשות. "באמת עשיתי את זה! לעזאזל!" צחוק בעבע בחזהו ולפתע לא מצא שום סיבה מדוע לא לשחרר אותו. הוא הרגיש ששמחה אפפה אותו מכל עבר ולא היה בטוח למה בהתחשב בעובדה שהתנהג בצורה איומה לפני רגע, הוא חיכה לרגשות האשם שיציפו אותו על שהכה את אביו או על הדברים הנועזים שאמר לו אבל הם לא הגיעו. נראה שבאמת עמד מאחורי כל מה שעשה. 

רן לא הצליח לעצור בעד הצחוק המתגלגל שבקע ממנו. הוא רצה לצעוק בקולי קולות מרוב אושר, הוא רצה לצאת לרקוד ברחוב הוא רצה ליידע את העולם כולו שממש הרגע הוא התמודד עם אביו לראשונה. ונראה היה שלגמרי ניצח במערכה. 

"עשיתי את זה!!!" צעק רן באושר, לא מצליח להימנע מכך יותר- הוא חנה רחוק מספיק מביתו של אביו בכדי להרשות לעצמו לעשות את זה. 

תריסים מוגפים מהבית הקרוב הורמו באחת, החלון נפתח וראשה של אישה מבוגרת הציץ החוצה היישר לעברו של רן. 

"אני שמחה שעשית את זה, בן! אף פעם אל תפסיק לרדוף אחרי החלומות שלך ולעשות את מה שצריך להיעשות!" קראה לעברו הזקנה בקול מצטרד. 

רן רק צחק חזק יותר אבל סימן לה באגודלו שקלט את המסר. 

והוא אכן קלט, לא שנזקק לתזכורת מאותה זקנה, אבל נותרה לו עוד משימה אחת אחרונה לאותו יום. הוא הריץ בראשו את כל הדברים שתכנן לעשות וכבר עשה. להעביר זמן איכות עם אמו ולבדוק את מצבה? יש. החונכות עם ילד הפלא? יש. התמודדות עם אביו? דאבל יש. 

נותר לו רק לתקן את המצב עם אמה.

מוצף בהתרגשות וטעון בכוחות מחודשים ואומץ מהמפגש עם אביו הוא החל לעשות את דרכו חזרה לעיירה במהירות. הוא ידע שיגיע רק בערב, אבל לא תכנן לבטל את תכניתו בשום אופן. 

אמה סיימה לפנות את שולחן ארוחת הערב ולשטוף את כל הכלים כשהתיישבה באנחת רווחה בספה לצד זו של אביה לשעת קריאה קלה. את רוב היום העבירו יחדיו, כיוון שסיימה את כל שיעורי הבית שלה בשבת יכלה להצטרף לאביה להתנדבותו הקבועה בבית היתומים בשבתות.

הילדים היו מתוקים ואמה נהנתה לשחק אתם, היא אפילו דאגה להביא אתה כמה ספרי ילדות ישנים שלה שכבר יכלה לוותר עליהם ותרמה אותם למקום. מדי פעם הצליחה להושיב את השובבים ולהקריא להם כמה פסקאות, אבל הם בעיקר רצו להתרוצץ בחצר ולהראות לה את המקום. 

רק כשהעבירה אתם את היום נזכרה אמה עד כמה נהתה בעבר לבוא עם אביה לשם כדרך קבע. לפני שהלימודים החלו ושקעה רק בהם, בחופש הכריסטמס הקרב ובא הבטיחה לעצמה שתרבה לבקר שם שוב.

"מה את קוראת עכשיו?" שאל אביה בהתעניינות וסקר את כריכת הספר הלא מוכר בניסיון לפענחו. אמה יכלה להבין לליבו, כריכת הספר שבתה גם אותה מהפעם הראשונה שראתה אותה. היא שיוותה לספר מראה קודר ועתיק של קסם עתיק. היא אהבה את זה. 

"זה ספר שחברה ללימודים הביאה לי. הוא מדבר על תקופה שחשבו שמכשפות קיימות והוציאו נשים להורג על כך." הסבירה אמה. זה היה שונה מהטעם הרגיל שלה, אבל מעניין לא פחות. הדהימה אותה העובדה שעם כמה שעלילתו נשמעה בדיונית לחלוטין זה היה היסטוריוני. מי היה מאמין שבאמת הייתה תקופה שכזו?

"הו, את מתכוונת לציד המכשפות בסיילם." השיב אביה ואמה פערה את עיניה בפליאה. 

"יש משהו שאתה לא יודע?" התבדחה. מה חשבה לעצמה? הרי ברור שאביה יכיר כל עלילה היסטורית בערך, בעולם כולו. 

אביה חייך, "תקופה חשוכה, ללא ספק. יש הטוענים שהוציאו את אותן נשים אומללות להורג רק בגלל אסונות טבע שפקדו את העייירה שלהם- מסצ'וסטס- בזמנו, ואנשים חיפשו אשמים בכך."  

"אתה מתכוון, שהם השתמשו בעניין המכשפות כתירוץ?" הזדעזעה אמה. 

"יש המאמינים בכך." 

"מה אתה חושב?" שאלה אמה. 

"אני מאמין שבאותה תקופה מתוחה ועקובה מדם של ארצנו עם ילידי אמריקה המקוריים הגיוני שאנשים יחפשו אחר סיבות בכדי לפגוע בהם, ואף ימציאו כאלה. הרי בל נשכח שהנאשמת הראשונה בכשפות הייתה אינדיאנית." 

"אבא!" קראה אמה ברגזנות מעושה, "הרגע גילית לי! לא הגעתי לחלק הזה עדיין!" 

אביה צחקק בהנאה גלויה. "התנצלותי הכנה," מלמל בעודו ממשיך לצחוק.

הם חזרו כל אחד לספרו והמשיכו בקריאה המשותפת שלהם, בכל פעם שנתקלה אמה במשהו מאותה התקופה שלא לגמרי הבינה פנתה לאביה וזה כמובן שמח לפתוח בנאום נוסף. כשהמחוג בשעון הקיר הצביע הראה את השעה שמונה וחצי אמה החליטה שהגיע הזמן לישון. 

"לילה טוב," איחלה לאביה והדביקה נשיקה חטופה ללחיו לפני שפנתה לעלות למעלה. 

"לילה טוב, יקירה." השיב אביה מבלי להסיט את מבטו מספר הקריאה שלו. 

אמה שכבר הייתה לבושה בפיג'מת השינה הקבועה שלה עצרה קודם בשירותים בכדי לצחצח את שיניה לפני השינה. כשסיימה, יצאה בשקט ופנתה במסדרון אל עבר חדרה. 

היא פתחה את הדלת לרווחה והדליקה את האור. החדר נותר בדיוק כשם שעזבה אותה מוקדם יותר הבוקר, נקי ומסודר. רק דבר אחד לא היה כשורה...

אמה התקדמה אל עבר החלון והניחה את ספר המכשפות של מגי על שידת מיטתה בדרכה. היא הוציאה את ראשה החוצה דרך החלון הפתוח וסקרה את חצר ביתם לפני שסגרה אותו שוב. 

"מוזר..." מלמלה לעצמה אמה בגבות מכווצות, "לא זכור לי שפתחתי אותו." 

"אני פתחתי." 

אמה הסתובבה בבהלה לכיוון דלת הכניסה לחדרה אבל הופתעה לגלות שאף אחד לא היה שם. 

ואז נסגרה הדלת וחשפה את רן, שעמד מאחוריה. 

פיה של אמה נפער ללא שליטתה. היא לא האמינה למראה עיניה, ממש שם, על סף הכניסה לחדרה עמד.. רן? 

"רק אל תצרחי," התחנן.