Marauders ~ הקונדסאים [שנה א']

מעשה ההגבלה המסתורי של אנשי הזאב ומשפחת הקוסמים~1

זה היה יום סתווי, האוויר היה נעים וצלול, השמש עמדה באמצע השמיים המעוננים והחמים, הופכת את העננים לגוונים של זהוב וורוד. בצל העצים, בקצה של כפר קטן, שם היה בקתה קטנה והמשפחה שחיה שם נהנו מהשקיעה שהתרחשה בנוף הנקי. מספר עלים נפלו מהעצים הנושרים, מסמנים את הגינה עם סימנים של הצבעים החמים פה ושם. הגינה הייתה מלאה בחלקים מוארים של השמש הנעלמת, וגחליליות מתעופפות מסביב, הילד שרדף אחריהן, מחזיק בצנצנת זכוכית קטנה ושקופה. הילד צעק בהתרגשות ורדף אחרי המעופפים הזוהרים, וכשרץ פניו קפצו משמחה בלי חלק אחד קטן של דאגה.

הוריו של הילד צפו בו רץ סביב הבקתה בזמן שהם ישבו אחד ליד השנייה מתנדנדים על הספסל. הופ, אמו, סרגה צעיף ליד הקטן לקראת החורף הקרב ובא בזמן שלייל, אביו, קרא את העיתון היומי של הקהילה הקוסמת. השער של העיתון הייתה כתבה שהייתה מלאה בדברים שכבר ידע וראה כבר בעבודה מכיוון שעובד במשרד הקסמים הכללי.

לייל וכמה מחבריו לעבודה נבחרו להיות על הלוח בשביל הסעודה במחלקה של קהילת הקוסמים ומשרד הבין מינים בשביל לכתוב הצעה לצו שיציל אנשים מתקיפות של אנשי זאב, משהלך וגבר כמו מגיפה. חוק ההגבלה של אנשי הזאב ב-1963 הוצע רק היום והכתבות כבר דיווחו על כך, והשיגו תגובה מאנשי הזאב שכבר לא חיבבו עצה זו. הם לא רוצים להיות סגורים בבתים, להיות חבויים ומבודדים למספר ימים כל חודש עד שהירח המלא יחלוף. קבוצה מאנשי זאב פועלת לקראת מניעת המעשה, אבל יש כבר יותר מידי אנשים שתומכים בחוק הזה. המעשה היה בטוח בתמיכה ואנשי הזאב היו מוכרחים להיצמד לחוקים שלייל, הראש של המשרד, חוקק כדי להגן על האזרחים.

השמיים הפכו לסגולים הסוף האופק. הופ קמה מהספסל, התלתלים הבלונדינים שלה נשכבים על כתפיה כאשר היא מניחה את הצעיף שסרגה בתוך התיק שהחזיקה. היא הייתה מוגלגית, לא מכושפת. אין לה את הכוחות הקסומים ואת היכולות לכשף. היא אישה כל כך יפה, עד כדי כך שהציעו לה לככב בסרטים, אבל היא התאהבה בלייל ולא רצתה לעזוב את אנגליה בשביל כל התואר והזוהר של הוליווד. היא לא הייתה שמחה. פעם שהיא נישאה ללייל, הוא חשף בפניה על היותו מכשף. החיים שלה השתנו בשנייה מהידיעה שהיא נשואה למכשף. לראשונה, מאז היא הרגישה די שמחה עם חייה ביחד עם לייל ולא יכלה לבחור את הדרך שהם הולכים לעבור ביחד. במיוחד מאז שהם הביאו את רמוס. הוא היה השמחה והגאווה שלה, וגם של לייל. אף פעם לא היה ילד יותר אהוב מרמוס ג'ון לופין.

"רמוס" קראה הופ, הקול שלה מצלצל מבעד הגינה, "זה הזמן להיכנס פנימה" רמוס היה עסוק בלשחק עם צפרדע בפינה של גזע העץ, הוא לא שמע אותה. הופ התחילה לצעוד לעבר המרפסת רק לוקחת מספר צעדים כדי להגיע לרמוס, היא עצרה והוציאה קול של הלם.

"לייל" היא כמעט נחנקה. לייל לופין כבר עמד דום לצליל הקריאה, קיפל את העיתון שהיה בידיו והניח אותו על הספסל המתנדנד. הוא זז במהירות למדרגות של המרפסת ועמד לפני אשתו בעמדה של הגנה כאשר השער של הגינה נפתח ורעש חזק של חריקה מלווה בעקבותיו. הזר הכי מפחיד עמד בפתח הגינה. רמוס הרים את מבטו מעץ והועבר באופן מיידי מהופעתו של האיש המוזר. הדמות לא הייתה כל כך גבוהה ושיערה היה מבולגן ומלוכלך.. שעיר, אפילו פניו היו מקושטות בצלקות שהתמקמה בלסתו ונמשכה לעבר הגרון, והמשיכה לטייל לכיוון הפתח שנמצא בחולצת הוי שלבש. כשהוא צעד, המעיל הארוך והדהוי שלבש מתלווה מאחוריו כשובל של ריח מלוכלך שנודף- ריח של דם. "פנריר" קרא לייל. פרקי אצבעותיו היו לבנות מהחזקה שבה החזיק את השרביט לעבר האיש. "אתה לא צריך להיות בחוץ הלילה" הוא אמר בלחץ. הוא מסתכל לעבר הצל הכמעט מלא של שמי הערב שהיו במרחק של שנייה מלילה מלא. "באמת?!" שאל בציניות, קולו היה נשמע כמו נהמה של חיה. הוא התבונן בעיניו המשותקות של לייל מתחת לגבותיו הדקות ומשם מבטו טייל לכל פרצופו מעיניו הכהות מלחץ עד לשפתיו הרועדות. קולו של לייל רעד. "חוק ההגבלה אומר בבירור שאסו-" "אתה באמת חושב שאני הולך לציית לחוק הזה שלך?" פנריר קטע אותו והיסס מתחת לשפתיו הנוקשות. ושהשתנה לחיוך מעושה, חושף שיניים נוראיות של מפלצת. "מי אתה שתגיד לי מה אני יכול לעשות ומה לא, אה לופין!?" הוא שאל . "אתה חושב שאני פחות טוב ממך? שאני סוג של כלב?" הוא אמר בתקיפות. לייל לקח נשימה עמוקה.