Stray Kids | oneshots

MINSUNG | אהבה רומנטית

"𝚜𝚕𝚘𝚠 𝚍𝚘𝚠𝚗, 𝚜𝚒𝚝 𝚍𝚘𝚠𝚗, 𝚊𝚗𝚍 𝚓𝚞𝚜𝚝 𝚋𝚎."

𓆝 𓆟 𓆞 𓆝 𓆟

השעה הייתה שעת לילה מאוחרת. האן ישב במרפסת שבחדרו כשראשו שעון על גבי הכורסה הגדולה ובהה בשמיים מלאי הכוכבים הלבנים שהתנוססו ברחבי השמיים הרחבים.

למרות הנוף היפה שניצב מול עיניו, תחושת עצב ובדידות אפפה אותו.

הוא הרגיש אשם על כך שהרגיש את אותם הרגשות העצובים כשהביט בשמיים היפים שמולו, אך הוא לא יכול היה למנוע ממחשבותיו מלעבור בראשו. הוא נאנח בתסכול, מלמל מילים חסרות כל קשר אחת לשנייה כשדמעות מעטות זולגות באיטיות מעיניו על לחיו.

כחמש דקות עברו ומינהו, שנכנס אל החדר של הברונטי ללא רשותו, בהה בצעיר, שעדיין הסתכל על השמיים מלאי הכוכבים עם מבט עגמומי בעיניו. כאבו של האן עטף במהירות את החדר ולאט גם את מינהו, שנקלע גם הוא לתוך הרגשות העצובים של האן ללא יכולת לשלוט בכך. הוא רצה לעזור לו להרגיש טוב יותר, לרומם את רוחו ולשפר את המצב העגום אליו נקלע.

מינהו זז ממקומו והחליט לעשות מעשה נועז, כזה שמעולם לא חשב שיעשה. אולם המראה של האן, בוכה ללא שליטה כשנוף יפה ניצב מול עיניו החומות הגדולות, עורר את ליבו של מינהו לפעול.

הוא התקרב אל האן בצעדים איטיים, לא מוריד לרגע את עיניו מפניו של חברו הצעיר.
נראה היה כי האן אינו שומע את מינהו מהלך על ידו כיוון ועדיין היה מרוכז בבהייה בשמים.

כשמינהו הגיע ונעמד על ליד הצעיר, הוא לקח נשימה עמוקה והניח את כף ידו על ידית הכיסא שהייתה קרובה אליו. הוא הזיז את הכיסא ונעמד מול פניו של האן בהפתעה, גורם לו להשתנק במקומו. האן צווח בבהלה. עיניו הדומעות נפערו לרווחה והביטו בעיניו החומות של מינהו.

"מה לעזאזל, היונג?!" צעק האן ומחה את דמעותיו בידו בפזיזות. הקרבה בין שניהם נתנה למינהו זווית חדשה על פניו של האן, שנראו עצובות עוד יותר ממה שדמיין. עיניו היו כהות וריקות מצבע מלבד הצבע האדמדם שהיה סביבן, צבע אשר נוצר מדמעותיו הרבות שהניח מינהו כי ירדו במשך זמן רב. "לא התכוונתי להבהיל אותך." אמר. "שמעתי קול בכי מבעד לדלת החדר שלך ודאגתי." הוא גירד את עורפו במבוכה. "אז... נכנסתי לחדר שלך ולהפתעתי מצאתי אותך ככה, בוכה בשקט לבדך." האן גיחך למשמע דבריו של מינהו. עצם המחשבה על כך שנכנס אל חדרו ללא שום רשות או התראה רק כי שמע קול בכי ודאג לו עקב כך, גרמה לו לגחך. "אתה לא צריך לדאוג לי, אני בסדר." האן משך באפו ומינהו צקצק בלשונו. הוא התעצבן מתשובתו הטיפשית והמאוד לא אמינה של האן. "אתה לא יכול להגיד שאתה בסדר אחרי שראיתי אותך בוכה ככה." רטן מינהו בעצבנות. "זה באמת שום דבר. רק רציתי לפרוק קצת אז בכיתי." מינהו הרים גבותיו בתהייה. הוא לא קנה את התירוצים העלובים שהאן ניסה למכור לו. "אני מכיר אותך האן, מכיר יותר טוב מכולם. אל תשקר לי ותגיד לי שאתה בסדר כשאתה בפירוש לא ככה." אמר מינהו והאן נאנח. "זה לא עניין כזה גדול כמו שאתה חושב..." הוא מלמל בלחש והעביר את ידו בשערו החום. "אם זה לא רציני כמו שאתה מתאר, מה הבעיה לומר מה קרה לך במקום להסתתר בחדר ולבכות לבד? יכולת לבוא ולדבר איתי והיינו פותרים את הבעיה יחד." האן הניד את ראשו אל הצד ונאנח בלחש. "אי אפשר לפתור כל בעיה רק בעזרת דיבורים." אמר הצעיר והטה עיניו אל הצד, מסיט את קשר העין ממינהו. "למה אתה מתכוון?" שאל מינהו. הבכור השתוקק לדעת מה קרה שגרם לליבו של חברו להרגיש כך ודחק בו במבטו לספר לו על העול שהרגיש.