גיסונג התחיל את הבוקר שלו בצורה מושלמת; היה לו לוח זמנים שנהג לעמוד בו, והוא דבק בו במסירות - הוא קם בשעה שש ורבע, התקלח, התלבש ואכל את ארוחת הבוקר שלו ברבע לשבע. הוא נפרד משותפו לדירה ויצא מהבית בדיוק בשבע כדי להספיק לאוטובוס.
אולם היום, האוטובוס שלו איחר. משום מה, התנועה היום הייתה כבדה והאוטובוס שלו הגיע באיחור של כמה דקות. גיסונג התעצבן, כיוון ותמיד הגיע לעבודה לפני הזמן.
כשעלה לאוטובוס, האוטובוס אפילו לא זז. "למה הוא מחכה לו?" מלמל גיסונג. איזה אידיוט איחר ורץ אל האוטובוס והנהג חיכה לו. האידיוט המאחר לא היה אחר מהוואנג היונגין. איכשהו, זה תמיד היה הוא.
"היי גיסונג!" אמר היונגין בזמן שעמד על יד גיסונג העצבני. "אתה גורם לי לאחר, היונגין." "העבודה מתחילה רק בשמונה וחצי." "אז?" שאל גיסונג ושלח מבט נוקב להיונגין. "אנחנו נקדים בערך בשעה." "שעה ורבע, היינו יכולים להקדים בשעה ורבע."
"למה אתה קמת מוקדם כל כך בכל מקרה? אתה תמיד ישן יותר ותמיד מאחר בחצי שעה."
"טוב..." כחכח היונגין בגרונו. גיסונג לא יכול היה לעצור את עצמו מלקלל אותו בראשו. "דו-ייל רצה שאבוא מוקדם כדי להראות לי משהו שקשור לאחד ממשחקי המחשב שלו."
גיסונג רצה לדפוק את ראשו בחלון האוטובוס. הוא לא האמין שככה יומו התחיל. היום הזה היה יכול להיות מושלם אם היונגין לא היה גורם לו לאחר. משום מה, היה הזה נראה כאילו היום הולך להיות מלא בהתרחשויות; אולי טובות, אולי רעות, אולי גם וגם. הוא לא ידע מה, אבל הוא שנא את זה שהוא הרגיש שדברים הולכים לקרות ולא ידע בדיוק מה.
כשירדו מהאוטובוס, היונגין, איכשהו, שכנע את גיסונג לרוץ איתו אל העבודה כדי לפצות על הזמן האבוד.
שניהם עמדו ברמזורים, מחכים שהאור יתחלף לירוק כדי שיוכלו לחצות את מעבר החצייה, ותוך כדי מצא את עצמו גיסונג די... מבולבל. בזמן שהיונגין סיפר לו סיפור מגוחך על משהו, גיסונג מצא את עצמו בוהה בעיניו של הבחור שלידו. הוא לא יכול היה להפסיק לבהות בו. הוא הרגיש כאילו הזמן קפא, כיוון וזה הרגיש כאילו בהה בו במשך שעות. ולמרות זאת, הוא לא רצה להפסיק לבהות בו; בפנים המושלמות שלו, בשיער הצבוע והמבולגן שנפל על מצחו ובעיניו העייפות והמקסימות.
קולו של הולך רגל גרם לגיסונג לחזור למציאות. הקול שלו זרק את כל המחשבות שהיו בראשו של גיסונג אלפי קילומטרים ממנו, בפתאומיות.
גיסונג התחיל להתנשם במהירות. הוא חשב שהוא עומד לקבל התקף פניקה ונלחץ מכך שזה עמד לקרות מול עמיתו לעבודה. כמעט כולם בעבודה ידעו שהוא הומו, אבל היונגין? אין מצב. אם הוא ידע למה הוא בהה בו... הוא ישתגע.
"גיסונג!" צעק היונגין בשמו והחזיר את הברונטי בחזרה למציאות. "אני... מה...?" היונגין צחקק. לעזאזל, כמה שגיסונג אהב את הצחוק שלו. "הכל בסדר? נראית כאילו נאבדת בתוך המחשבות של עצמך." גיסונג השפיל את עיניו ארצה. "אני בסדר. סליחה על זה." היונגין הנהן וכרך את זרועו סביב גיסונג. הוא הלך יחד איתו והתחיל לדבר על סדרה שראה לפני כמה ימים. גיסונג לא הקשיב למילה. הוא שנא את איך שהרגיש ורצה להיות מכורבל במיטתו. לפני שפגש בהיונגין הוא היה בסדר. אפילו אתמול, בזמן שהסתכל על הסטורי באינסטגרם של היונגין עם חברתו סאנג-אה, בוכה על כך שעזבה לחו"ל.
YOU ARE READING
Stray Kids | oneshots
Randomספר וואנשוטים על שיפים מלהקת הבנים סטריי קידס. הספר מכיל תוכן בוגר - מין (סמאט), יחסים בין בנים, דיכאון, מוות וכו'. הקריאה באחריות הקורא בלבד. ראו הוזהרתם! הוואנשוטים הם פרי הדמיון שלי בלבד ואינם קשורים לשום מאורע אמיתי, אף אם נראה ככה. © כל הזכויות...
