הפרק מכיל תוכן בוגר, סמאט.
ראו הוזהרתם. הקריאה באחריות הקורא.
נקודת מבט מינהו:
מהרגע הראשון שעינינו נפגשו, התאהבתי בו. בכל מובן. כל דבר בו נראה לי יפיפה - מראשו ועד קצות אצבעותיו. ליבי מְפַרְפֵּר ודמי גועש בגופי בתמידיות כאשר עינינו נפגשות.
אבל כשזה קורה, אני בורח, צוחק וממשיך להתכחש לרגשות שלי, כאילו לא היו מעולם.
♡₊˚ 🦢・₊✧
במשך כמה ימים באנגצאן ואני שותפים לחדר.
תחילה התנגדתי בכל תוקף לציוות שלנו כשותפים לחדר והתחננתי בפני כל אחד מהבנים שיתחלף איתי מבלי ידיעתו של באנגצאן, אבל בתוך תוכי שמחתי עד הגג שאף אחד לא הסכים להתחלף איתי.
זה לא שלא רציתי להיות שותף שלו. רציתי מאוד. אבל הבעיה עם באנגצאן הוא שהוא גורם לשותפים שלו לדאוג לו. יותר מדי לדאוג.
באנגצאן נוהג לעבוד בכל רגע פנוי שיש לו. ביום ובלילה, בכל שעה, בכל דקה פנויה. כשרק התחלנו להפיק לעצמנו את השירים אף אחד לא שם לב שבאנגצאן עובד כל כך הרבה, כי כולנו עבדנו ככה. היינו עובדים עד צאת הנשמה ונרדמים כשלא יכולנו להחזיק את עצמנו יותר. ככה הייתה שגרת חיינו למשך כמה חודשים. אולם ברגע שהתחלנו להצליח, לקחנו צעד אחורה. התחלנו לעבוד קצת פחות ולנוח. אבל אז שמנו לב שבאנגצאן לא נח יחד איתנו. כולנו חיפשנו אותו בכל מקום ומצאנו אותו יושב מול המחשב, עובד על מוזיקה חדשה. הרגשתי רע כשראיתי אותו עובד לבדו בכזו תדירות ותמידיות, אבל לא יכולתי לעשות דבר נגד זה. באנגצאן תמיד היה כזה, איש עבודה שלא עוצר את מלאכתו.
אהבתי את זה בו, אבל רציתי לעצור אותו ולגרום לו לנוח, לשם שינוי.
"אתה לא מתכוון ללכת לישון?" שאלתי אותו בעודי מסדר את סדיני המיטה שהבאתי לעצמי מהבית. כחלק מהטור, נאצלנו לישון בחדרי מלון. בדרך כלל כל אחד מאיתנו מקבל חדר לעצמו, אבל בבית המלון הזה היה חוסר של חדרים. במלון אמרו שבגלל שאנחנו "איחרנו", אחד החדרים שלנו הובא לאדם שהגיע לפנינו. כולם התעצבנו מכך, אבל אני ראיתי בזה הזדמנות.
ברגע שבאנגצאן נידב את עצמו לשותף לחדר, הרמתי את ידי והתנדבתי לישון יחד איתו. "זה לא שאני רוצה לישון איתך, אבל אם אין ברירה..." באנגצאן חייך ברכות בתגובה למה שאמרתי ושמחתי כל כך. הוא לא שפט את האופי שלי והצורה שבה התבטאתי.
"לא כרגע, יש לי עוד הרבה עבודה לעשות." השיב והחזיר אותי אל תוך השיחה.
"שוב?" נאנחתי. "היונג, אתה חייב לישון."
"ישנתי.." אמר ואני הרמתי את גבותיי בתהייה.
"מתי בדיוק?"
"בלילה."
"באיזה לילה?" באנגצאן לא הגיב לשאלתי.
"אני לא חושב שראיתי אותך ישן כבר כמה ימים." הוא גלגל את עיניו ופלט נחירת בוז. "ישנתי... מתישהו." הוא מלמל.
"אני נשבע שבכל פעם שקמתי אתמול בלילה ראיתי אותך יושב מסביב לשולחן הזה שלך, עובד במחשב ומלמל דברים לעצמך."
YOU ARE READING
Stray Kids | oneshots
Randomספר וואנשוטים על שיפים מלהקת הבנים סטריי קידס. הספר מכיל תוכן בוגר - מין (סמאט), יחסים בין בנים, דיכאון, מוות וכו'. הקריאה באחריות הקורא בלבד. ראו הוזהרתם! הוואנשוטים הם פרי הדמיון שלי בלבד ואינם קשורים לשום מאורע אמיתי, אף אם נראה ככה. © כל הזכויות...
