לואר - החצויה

פרק 5

"עכשיו אנחנו נצטרך להודיע לממלכה, שנמצאה הנסיכה"
"רגע, מה?, לא הבנתי?"
"אנחנו נערוך נשף, שבו נחשוף אותך לעולם, זה יהיה בעוד כשבוע, ריאו, לוקאס, לורן, ריין וכל הממלכה תבוא לנשף, זה יהיה נשף החשיפה, גם הממלכות השונות יגיעו."
"אבל, מה אם משהו יקרה?"
"נגן עלייך במחיר חיינו"
"אף אחד, אף פעם, לא אמר לי משהו שאפילו דומה למה שאמרתם לי עכשיו"
'זה משנה עולמות'
"האם יש לך קעקוע על הכתף?" שאלו הוריי.
"כן.., של זאב"
"תראי לי אותו." אמרה לי אימי
כשהסתכלה עליו היא נראתה בטוחה שזו אני, אני היא ביתה שלה.
"אולרין, מה ראית?"
"הקעקוע שלה, ויקטור, זה הקעקוע של המלכות שלנו"
"זה בטוח שהיא הבת שלי", אמר ונשק למצחי.
"אורלור!" אבי, ויקטור, צעק למסדרון.
"כן מלכי?" הגיע מישהו עם שיער בלונדיני ועייני דבש
"תודיע לכל המוזמנים, שהנשף של היום מבוטל ושהם יקבלו הזמנות לנשף אחר בעוד יומיים"
"כבקשתך מלכי, אבל האם יורשה לי לשאול משהו?"
"כן, דבר".
"תודה הוד מלכותך, מדוע הוד מעלתו, המלך ויקטור, והוד מעלתה, המלכה אולרין, מחבקים ילדה ומסתירים אותה מפני?"
"כיוון שהיא חשובה, אה, ותגיד להם גם שילדה מסויימת, חשובה ללמלכה, תתגלה בנשף, פרטים יהיו בהזמנות".
"טוב מלכי, ותודה שענית על שאלתי זה בכלל לא מובן מאליו"
"אין בעיה" אמר אבא שלי לאורלור בחיוך מקסים בזמן שהוא יצא.
כשהיה רחוק אמר: "השתבח הבורא, רצינו לדבר איתך, אבל לא נראה לי שחדר המלכות הוא מקום טוב לזה, את בינתיים תשני בחדר פרטי, סוויטה, ותקבלי יחס של נסיכה?"
"למה אתה מתכוון?" שאלתי בקול... שאלתי.
"למה שחשבת" אמר וצחק: "את הולכת להישאר בארמון, יש לנו 16 שנים לפצות אותך"
"אני יכולה לעצב את ההזמנות?, פליזזז?" שאלתי במבט מתחנן של עייני כלבלב.
"אה..."
"נו בחייך ויקטור אתה לא יכול שלא להיכנע לעיינים האלה, וחוץ מזה נראה לי שהיא מעצבת מצויין"
"טוב, טוב, נכנעתי. נגיד לך מה צריך להיות רשום, נביא לך מחשב, טאבלט, עט, ופנקס בשביל שתוכלי לעצב ואז תראי את התוצאות"
"תודהתודהתודהתודהתודהתודהתתודהתודהתודהתודהתודהתודההההה"
אימי צחקה ואמרה: "כמה תודה וואה וואה"
"עכשיו, ליר!" 
"מה מלכתי"
אוקיי, אני אציג אותה בפנייך, לואר, תכירי זאת ליר העוזרת האישית והסטייליסטית שלי, ליר, תכירי זאת לואר, אני הולכת לספר לך סוד ותישבעי לי בחייך שאת לא אומרת לאף אחד"
"נשבעת בחיי"
"לואר, היא ביתי, היא הנסיכה של ממלכת רואן, אז תדאגי שיתנהגו אליה בהתאם לנסיכה בלי שידעו שהיא נסיכה, תגידי להם שזו היא פקודת המלכה"
"טוב הוד מעלתה"
"אמרתי לך שאת יכולה לקרוא לי אולרין"
"תודה, אבל אני נשארת עם תארי הכבוד, מלכתי"
"טוב, טוב"
"בואי, אם...."
"לואר" אמרתי לה.
"אז, בואי לואר אני אקח אותך לסוויטה המלכותית".
ההליכה לשם הייתה בשקט מביך, עד שהגענו לדלת כסופה, מצופה יהלומים, שחורים, לבנים וורודים"
"רק עכשיו שראיתי רק את הדלת אני חושבת שהחדר, דיי, מפואר" אמרתי.
"החדר הרבה יותר מפואר ממה שאת חושבת"
נכנסנו ונעתקה נשימתי.
החדר היה ענק, ועוד לא כללתי את המלתחות וארון הבגדים, המקלחת הייתה ענקית בגודל של בריכה מלאה במים עם קצף, פרחים, ומינרלים, ארון הבגדים שלי היה בגודל של סלון, אפשר ללכת לטייל בפנים ואני ממש לא מגזימה, החדר עצמו היה בגודל של כיתה שלמה (מהגדולות) כפול 2, ובאמצע מיטת אפיריון ענקית, הקירות היו לבנים עם מראה בגודל של ספה, הייתה ספה, טלוויזיה, נברשת זכוכית, ווילון לבן על החלון הגדול מאוד שלי.
"זה בממדי ענק אה?"
"זוהי הסוויטה של הארמון, שמעכשיו הוא חדרך"
"זה ענק"
"כן"
"ואם אני רוצה לראות את המלך והמלכה?"
"פשוט תחייגי"
"אבל" היא יצאה לפניי שהספקתי לסיים.
והבנתי למה היא התכוונה.
כשישבתי על הכורסא שהייתה דיי קרובה לשידה ראיתי מיני שולחן שעליו, היה אייפון, אייפון 14 פרו מקס (פנטזיה של כל אחד).
 ניסיתי לחייג לאימי.
"כן לואר?"
"אתם שמתם לי אייפון בחדר?"
"כן ברור, מה נראה לך הוא שם ליופי?"
"תודה" אמרתי.
"בכיף מתוקתי"
ביי אמא"
"ביי לב שלי" וניתקה.
נכנסתי לארון, פשוטו כמשמעו פשוט נכנסתי לשטח של המיני בריכה, הניחו לי לוז על השידה ורושם שאני צריכה להתקלח, לעשות תסרוקת, להתלבש יפה ולהיות מוכנה לארוחת ערב.
הפעלתי את החימום של המים ונכנסתי למיני בריכה הזאת, המים היו חמים עם מלא פצצות אמבט ופרחים שהיו נראים ומינרלים"
התקלחתי שעה שלמה ונשארה לי רק שעה וחצי לעשות תסרוקת, להתאפר, לבחור שמלה ונעלים.
"זה כלום זמן" מלמלתי לעצמי ורצתי עם מגבת לארון לחפש שמלה.
בחרתי שמלה לבנה, עם קפלים, ללא שרוולים ועם מחשוף בגב, נעלי עקב לבנות, וקלעתי צמה ושמתי חרוזים   עליה וירדתי.
הלכתי לאיבוד אז התקשרתי לאמא.
"מה קרה?"
"הלכתי לאיבוד"
"איפה את?" שאלה בבהלה
"ליד, רגע, אכפת לך להגיד לי איפה אני?"
"ליד חדר השרת"
"מה שהוא אמר"
"אוקיי אני באה אל תזוזי" וניתקה.,
חיכיתי לאמא שלי שהגיע בריצה.
"איך בדיוק הגעת לפה?"
"אין לי מושג"
"יאללה נתקדם?, המלך רעב" 
"למה את קוראת..."
היא סתמה את פי והחוותה בראשי כלפי המשרתים
 "אהה" אמרתי כששחררה.
"גם אני רעבה" אמרתי.
"אז מהר" אמרה אימי בצחקוקים מלווים
רצנו בעקבים לחדר האוכל, הכל היה מפואר, צלחות קריסטל, סכומי כסף, וכיסאות בסגנון המאה ה15.
כשהתיישבתי שמתי לב שהכיסאות מרופדות (ראיתי עכשיו פרסומת של דרילה אל תאשימו אותי).
השף הגיש למנה ראשונה, סושי (יאמיייי, הקנאהההה), מנה עיקרית,. הוא הגיש נולדס (סגנון דיי אסיאתי כי זה היום האסיאתי) עם אגרול ועוף בלימון (כמו של צ'וקה רק כמה ליגות מעללל), ולקינוח, הוא הגיש גלידה, אכלתי ואני דיי בטוחה שאם שקלתי מקודם 40 עכשיו אני שוקלת 82.
"התפוצצתי" אמרתי בשולחן.
"גם אנחנו, תאמיני לי" אמר אבי.
"אני עייפה" אמרתי בפיהוק.
"טוב, לכי לישון, את צריכה להתעורר בשעה שבע יש בצפר" אמרה לי אימוש.
"אבלאבל, אני רוצה ללמוד אתכם, פה" אמרתי כשדמעה זלגה ללא רצוני, היא מיהרה למחות אותה.
"אני יודעת" אמרה לי "אבל את חייבת להמשיך ללמוד בבצפר, שלא יחשדו, את הרי מצטיינת נכון?"
"כן.. אבל!"
"בלי אבל!, אנשים יחשדו, אנחנו לא רוצים לחשוף אותך"
"אז אני יכולה לא ללכת ביומיים הקרובים בשביל לעצב את ההזמנות?"
"ויקטור זו החלטה שלך"
"תראי את העיניים הבוכיות שלה, והנימוק שלה ממש משכנע (המחנכת שלי רכזת שפה משמע המון שיעורי עברית וכתיבת, חוויות  וכתיבה טיעונית) אולי בכל זאת ניתן לה עד שהיא תסיים להכין את ההזמנות?"
"טוב, זה חד"פ ברור לך?!"
"כן, כן ישששששש"
"יש לך יומיים ואז את הולכת לבצפר, מבחנתי תערכי את זה אחרי הלימודים"
"הלכתי לישון!" ויצאתי מאושרת עם לי לחדר שלי, כשהגענו הודיתי לה, התקלחתי שוב, לבשתי פיג'מה, חיברתי את הטלפון למטען, הסתרקתי יבשתי את השיער והלכתי לישון.

*התעוררות*
התעוררתי בלילה, חזרו הכאבים.
חזרו החשקים לריצות.
הכל חזר.
יצאתי המהמרפסת שלי למדשאה, ומשם לצוק, נמאסו הכאבים, הגיע זמני.
כשהגעתי, קפצתי מהצוק לים, עם נשימה אחרונה באפי, מוכנה לגורלי המר והממורמר.


 §(*￣▽￣*)§§(*￣▽￣*)§§(*￣▽￣*)§§(*￣▽￣*)§§(*￣▽￣*)§§(*￣▽￣*)§
מה יקרה לה?
היא תמות?
אם כן, מה תהיה תגובה של הוריה?
האם מישהו יציל אותה?
תצטרכו להמתין 😉
❤Love you❤