לואר - החצויה

פרק 10

נקודת מבט דין

נרדמתי על המזרונים על הרצפה, לצד מיטתה של לואר.
אני משתגע מדאגה, אני כל הזמן לוחש לה בראש: הכל יהיה בסדר, כשתתעוררי מהקומה, תוכלי לראות את יופייך, אבל אני איאלץ ללכת לבית הספר היום עקב חיסוריי הרבים, אני אגיד להם שאת חולה ושאני לא  אגיע עד שתרפאי, את חייבת לצאת מזה, בשבילי.
זה לא ממש עוזר לקומה שלה אבל אני ממשיך לקוות, שקולי יגיע אליה.
"יאללה מתארגנים" מלמלתי וביקשתי מהמשרת איתו הגענו, רוקי, שיביא לי את בגדי בית הספר, אף אחד שם לא יודע שאני נסיך, אני עם שם פרטי ושם משפחה שונה, לא דין קרוליאן, אלה רועי סוריר, הילד עם השיער השחור והעיינים האדומות. (שטכנית ככה אני נראה כל הזמן)
שמתי קולר שחור עם תליון כסוף,  חולצה לבנה מכופתרת, ג'ינס שחור ושעון. הסלוגן, ויצאתי ללימודים מייגעים ביותר, (נראה כמו התמונת פתיחה).
הדרך הייתה, אם, איך נקרא לזה?, ארוכה?, משעממת? אה, מסורבלת, אבל לא יכולתי להפסיק לחשוב עליה, על זה שהיא לחמת בקומה בזמן שאני לומד, זה קשה, בשיעור מתמטיקה לא התרכזתי וכך היה בכל השיעורים, עד להפסקה השנייה בשעה 12:30, שמעתי בראשי יללות, באמצע משחק כדורגל עם גיא, רוי, שון, רן, ואחיו התאום, רון.
"אני זז" אמרתי וקפצתי מהגג של הבניין אל היער, נחתתי על הרגליים.
זה חייב להיות זה, היללה שלה, יללה חדה, עם עוצמתיות חזקה, שאי אפשר להיכנע לה.
רצתי לכיוון הארמון, ושמתי לב, שכמה אנשים עוקבים אחריי, התעלמתי, היא נאבקת, אני חייב להיות שם עבורה, זה מה שהבן זוג הפוטנציאלי, רועי, לא, לא רועי, דין, דין קרוליאן, יעשה למען אהובתו.
כשאמרתי לשומרים את סיסמת הביטחון, כתר הקריסטל, הם הכניסו אותי ורצתי כזאב לעבר חדרה, היא נראתה בהתקף, קראתי לארל שיקרא לרופאה ולמלכה, בצרחות.
כשהן נכנסו היה נראה שהמלכה בכתה, עייניה היו אדומות, שככה היו אחרי בכי רב.
"יש לה התקף, חייבים לטפל בה!"
"רק בעזרת סרידיום ואקסולופין!" אני והמלכה צעקנו בתיאום מושלם.
"טוב טוב, רק תירגעו" אמרה הרופאה והלכה לעבודתה.
עמדתי מהצד וצפיתי ברופאה עושה את עבודתה בעוד לואר הולכת ונרגעת.
כשלואר נרגעה סופית, השעה הייתה כבר17:00, ואני הייתי צריך להתקלח, לקחתי בגד יפה בשביל הארוחה ונכנסתי למקלחת.
כשיצאתי, הייתי לבוש היטב ויצאתי לאכול, היה סלט ירקות עם בולגרית למנה ראשונה, עיקרית היה פסטה שמנת פטריות, וקינוח היה סלט פירות.
איך שסיימתי באתי לצאת מהחדר אוכל ואז אימי עצרה אותי ואמרה: "דין, לאן אתה הולך?"
"ללואר" אמרתי בקול ישיר, ואימי אמרה לי: "מרוב שאתה איתה אתה אף פעם לא איתנו, מה יקרה אם תשאיר אותה כמה דקות נוספות לבד?"
"אני לא יודע! ולכן אני מתכוון ללכת אליה, אני משוגע עליה אוקיי?! מהרגע שראיתי אותה!" אמרתי בזעם וטרקתי את הדלת.
הלכתי לכיוון החדר של לואר, ודמיינתי איך אני והיא נראה בחתונה, ישר העפתי את המחשבות ומלמלתי לעצמי: "על מה לעזאזל אתה חושב דין?!, תתמקד" ונכנסתי לחדרה, היא שם, מנמנמת, לא מנמנמת, הזכרתי לעצמי, בקומה.
כשהתקרבתי, נישקתי אותה אוטומטית, נשיקת אמת, ופתאום הרגשתי זרועות, שיכולות להיות רק של מי שאני נשען עליה עכשיו.