במבט ראשון

פרולוג

                                                                                      יונתן

"ויסקי בבקשה," אני מבקש מהברמנית. אני עומד לצד הבר ומביט אל הרחבה, סיון ודני רוקדים את הריקוד הראשון שלהם כזוג נשוי.

בשבוע האחרון דני היה לחוץ ובלתי נסבל. בשלב מסוים נעלתי אותו בחדר השינה עד שרן הגיע  ושחרר אותו. בגלל השטויות של סיון הבנות עזבו את בניין המגורים ועברו לגור במשך שבוע בבית הוריה של רומי. הן החליטו שזה מביא מזל רע לפגוש את החתן לפני החתונה או איזו שטות אחרת שלא טרחתי אפילו לנסות להבין.

״בבקשה, חתיך,״ הברמנית אומרת בחיוך ומגישה לי כוסית וויסקי.

״תודה,״ אני עונה בחוסר עניין, עיניי ממוקדות במאיה היושבת ליד השולחן עם חבריהם של סיון ודני. אני שומר מרחק כמו שהיא דרשה ממני. אם אתקרב אליה לא אצליח לשלוט בעצמי. אני לוגם מהוויסקי ומשחזר בראשי את השבוע המחריד שהיה לי. טומי, אחי הקטן, הפך לכאב ראש והצרות שהוא גרם לא הותירו לי זמן כדי לפתור את הבעיות עם מאיה.

״אתה מהצד של החתן או הכלה?״ הברמנית מתעקשת לפתח שיחה, היא לא יודעת שהיחידה שמעניינת אותי זאת מאיה, בעיקר כשהיא לבושה בשמלה השחורה הסקסית הזאת.

״משני הצדדים.״

״וואלה?״

״אנחנו חברים טובים מימי הצבא.״ אני מרוקן את הכוסית ומסמן לה למזוג לי עוד אחת.

״מגניב, אני בקושי מצליחה לשמור על קשר עם חברים מהעבודה.״

״תודה על המשקאות,״ אני מסיים את השיחה, לוקח את המשקה ומתרחק ממנה.

״יוני, בוא תרקוד איתי,״ רומי קוראת ותופסת בזרועי כאשר אני חוצה את רחבת הריקודים.

״עוד מעט,״ אני מתחמק ורואה את האכזבה בפניה. הבטחתי ליהנות היום אבל זה גדול ממני, אולי אחרי כמה כוסות אצליח להשתחרר.

״אשב איתך,״ היא לא מרפה. ״רן, כבר אחזור,״ היא קוראת לעברו.

״תישארי איתו, אני לא צריך שמרטפית,״ אני מנסה להתנער ממנה אך היא כורכת את זרועה סביב מותניי וממשיכה לצעוד לצדי.

״מה יהיה?״ היא שואלת כאשר אנחנו מתיישבים על הספות בכניסה לאולם.

״את לא צריכה לדאוג, יהיה בסדר.״

״אתה לא יכול לומר לי לא לדאוג,״ היא מתעצבנת. ״מאיה עצובה.״

״גם אני.״

״יוני...״

״אם את מתכוונת להציק לי אלך,״ אני קוטע אותה.

״טוב, קרציה. בוא נרקוד קצת אחרת דני יתבכיין על כך שנטשת אותו לבד ברחבה.״

״לכי, תכף אצטרף אליכם.״

רומי מביטה בי במשך רגע ארוך, נושקת ללחיי ומצטרפת לרן ולאחרים. אני מחפש את טומי במבטי. הערב ביקשתי ממנו לשמור על פרופיל נמוך, אני לא מעוניין בדרמות נוספות. אהיה חייב שקט כדי לפתור את הבלגן שהוא יצר בתקופה האחרונה.

״אני כבר באה,״ אני שומע את קולה של מאיה. נקישות עקביה נשמעות קרובות. אני לא מסיט את מבטי מטומי. הוא יושב עם הוריי ומתעסק בטלפון הנייד.

״היי,״ אני אומר כשהיא חולפת על פניי. היא נעצרת ומסתובבת, פוגשת את מבטי.

״כאן אתה מסתתר כל הערב?״ זלזול בקולה.

״אני עושה מה שביקשת ממני.״ אני נעמד וסוגר את המרחק בינינו.

״מה ביקשתי?״

״לשמור ממך מרחק.״

״אל תהיה מגוחך, אנחנו יכולים להשאיר את המחלוקות שלנו בצד. לא בכל יום החברים הכי טובים שלנו מתחתנים.״

״מחלוקות... עדיין לא הבנת שמדובר בכל החיים שלי, מאיה? את לא מבינה שכל מה שבניתי עומד להתפרק?״

״מההתחלה אמרתי לך לא להיכנס לזה,״ היא עונה באדישות ומשלבת את זרועותיה מתחת לחזה, לא מסירה ממני את מבטה. ״אל תתפלא שהכול מתפרק עכשיו.״

״אני לא מאמין שאמרת את זה,״ אני מתרחק ממנה ומאגרף את כפות ידיי לצדי גופי.

״זאת האמת,״ היא ממשיכה להתגרות בי.

״עזבי, לא אגיב כדי לא לומר משהו שאתחרט עליו מאוחר יותר,״ אני מסכם את חילופי המילים וחולף על פניה. היא לא מבינה, אף אחד לא מבין. את המלחמה הזאת אצטרך לנהל לבד ודבר אחד בטוח, לא אאבד באשמתם את כל מה שבניתי בעבודה קשה מאוד.