במבט ראשון

פרק 25

                                                                                  טומי

עבר שבוע מאז שארבל נסעה, אני על קוצים פה, מת לשמוע ממנה משהו, סימן חיים קטן.

אפילו מבעלה הדביל אני מת לשמוע. אולי דרכו אצליח להבין משהו.

במהלך השבוע התחלתי מעקב חדש, דני ויונתן עסוקים. דני עם החתונה שלו ויונתן עדיין על התיק של ראש העיר שהסתבך קצת. אז הוא נתן לי את התיק שהיה הכי פשוט שיש, הבעל לא מפסיק לחגוג, כל יום עם מישהי אחרת ולפעמים עם שתיים.

היום בישיבת הצוות אני מאמין שנסגור הכול.

הדלת של המשרד נפתחת והילה נכנסת עם כוס קפה, "חשבתי שאולי אתה זקוק לחברה." היא מניחה את הקפה וחוזרת לדלת, במקום לצאת היא נועלת אותה ומתקרבת אליי בחיוך רחב.

"הילה..." היא מניחה את אצבעה על פי.

"ששש... תן לי לטפל בך." היא מתיישבת עליי בפישוק.

"הילה, קומי." אני מזיז אותה וכמעט מפיל אותה על הרצפה.

"מה יש לך טומי? כמעט נפלתי."

"אני לא יכול."

"לפני שבוע יכולת." היא אומרת בכעס.

"אמרתי לך שזה לא יכול להיות יותר מזה." אני מסביר לה שוב.

"גם לפני זה אמרת את זה ובאת אליי שוב." היא לא מתייאשת.

"הילה, אני מכבד אותך אבל אני מצטער, אני לא יכול." ארבל עוברת במחשבותיי ואני מרגיש שאבגוד בה אם אגע בהילה. היא הרסה אותי בשביל כל אחת אחרת.

"טומי..." ידית הדלת זזה אני קופץ ממקומי וניגש לפתוח.

"למה אתה נו..." יונתן מתפרץ פנימה ונתקל בהילה במבטו, הזעם מייד נשקף בעיניו. "תחזרי לקבלה." הוא אומר להילה. היא עוקפת אותנו ויוצאת, "טומי, אני לא מאמין, הדבר היחיד שאמרתי לך זה לא להתעסק עם המזכירה או מישהי מהצוות."

"אני לא מתעסק." אני אומר.

"אז איך זה שהדלת שלך נעולה והיא פה, אני לא ילד טומי, עברתי את כל הדברים האלו כבר."

"אני כבר לא מתעסק איתה." אני מתקן.

הוא יוצא בעצבים מהמשרד. אני צונח אל הכיסא וחושב לעצמי שאם ככה הוא מגיב להילה אני לא רוצה לחשוב מה יקרה אם יגלה על ארבל. אני מרגיש שקשה לי לנשום, בלי לדעת מה קורה איתה, איתנו. יש בכלל איתנו עכשיו כשחזרה לארץ? יונתן יבין אותי? העסק שלו ושל דני ייפגע? פאק, כל כך הרבה מונח על הכף ובינתיים אין לי מושג מה קורה איתה בכלל.

הילה: הכול בסדר?

אני: כן, פעם אחרונה שאת עושה דברים כאלו.