במבט ראשון

פרק 43

                                                                                טומי

"אני שמחה שבאת ולא נשארת לשקוע ברחמים עצמיים." מאיה שכנעה אותי להגיע לוילה להיות עם כולם וזה היה או זה או לאבד את השפיות בבית, במקום שכל פינה עכשיו מזכירה לי את ארבל. אני לא רוצה לחזור לבית שלי בלעדיה.

"היא לא רוצה לשמוע ממני." אני אומר בייאוש ונושף עשן מהסיגריה.

"חכה, היא צריכה קצת זמן." רומי אומרת.

"אבל אני מפחד שהזמן לא לטובתי, ככל שהיא תשקע בזה היא תיזכר ברגעים שנפגשנו היא תבין שהכול היה שקר מההתחלה."

"כלום לא היה שקר." מאיה מתעצבנת, "בעלה שיקר, לא אתה."

"בעלה לא שיקר, הוא שכר אותי, פאק כמה גרוע זה נראה."

"טומי, היא צריכה קצת זמן." רומי מנסה שוב.

"אני הולך להתקשר אליה."

"די, התקשרת מלא פעמים והיא לא ענתה." מאיה אומרת כבר בכעס.

"אני צריך להתקשר אלפי פעמים עד שהיא תסכים להקשיב לי." אני קם וניגש לצד, הרחק מהבנות. רן, דני ויונתן מדליקים את האש לקראת ארוחת הערב. אני לא יכול להיות רגוע עד שהיא תשמע מה שיש לי לומר.

אני מתקשר ומתפלל שהיא תענה.

היא לא עונה.

*

עבר שבוע מאז שארבל עזבה. אני מסתובב כמו סהרורי בבית וכולם לא מפסיקים לומר לי בפנים וגם מאחורי גבי כמה אני בלתי נסבל. אני לא יכול יותר, אני חייב לראות אותה, לשמוע ממנה, לגרום לה להקשיב לי.

שלחתי אינספור הודעות ולאף אחת מהן היא לא ענתה. אני שוכב במיטה בחדר האורחים מסרב להיכנס למיטה שלי בלעדיה.

אני מציץ בפעם המיליון בגלריית התמונות שצילמתי אותה לפני שידעה על המעקב ומחליט למחוק אותן. ואת כל התיק שלה. כל תמונה שאני מוחק אני מרגיש כאב חד בבטן, כמו חץ שנשלח אליי ומסרב לעזוב אותי.

אני לא רוצה כל זכר לתקופת המעקב. הייתי עושה הכול אחרת אילו היה ניתן להחזיר את הגלגל לאחור.

"טומי?" קולה של אימא נשמע מהסלון. היא אף פעם לא יורדת לפה, אני מניח את הטלפון על המיטה ויוצא אליה.

"אימא?" אני ניגש אליה ונושק לראשה.

"מה קורה חמוד שלי?" היא מלטפת את פניי.

"הכול בסדר? מה קרה?"

"בוא, נשב לפטפט קצת." היא פוסעת אל הספה ומתיישבת, מסמנת לי לשבת לידה.

אני מתיישב ומניח את רגליי על שולחן הקפה.

"ארבל ענתה לך?" היא שואלת בעדינות.