במבט ראשון

פרק 8

                                                                             ארבל

"מה אני אעשה עכשיו כשלא תהיה פה?" אני שואלת את יריב כשאנחנו שוכבים במיטה.

ויתרתי על ריצת הבוקר כי בעוד שעתיים הוא יוצא לטיסה לארצות הברית והוא ביקש שנבלה את הבוקר יחד במיטה.

"מה זאת אומרת? מה שאת עושה בכל יום." מה אני עושה בכל יום? משתעממת בבית עד שהוא מגיע בשש הביתה וגם אז לפעמים הוא ננעל במשרד וממשיך לעבוד עד השעות הקטנות של הלילה.

"אתה יודע שאני לא עושה הרבה." אני אומרת בלחש, הוא מלטף את גבי החשוף ונושק לו.

"אולי תעצבי מחדש את המטבח?"

"מה?" אני מופתעת.

"לא יודע, אולי בא לך איזשהו פרויקט שלא תשתעממי."

"זה לא מעניין אותי לעצב את המטבח ובכל מקרה אתה לא אוהב את הטעם שלי." אני מזכירה לו שכל מה שבחרתי לבית הוא הלך עם האדריכל ושינה את בחירותיי למה שהוא אוהב.

"זה לא נכון," יש לו זיכרון קצר.

"זה כן." אני עונה.

"טוב, אני רק מנסה למצוא לך תעסוקה, אם את לא רוצה אז לא צריך." הוא מעיף את השמיכה ממנו וקם.

"אל תקום." אני אומרת בקול מתחנן, "עוד קצת." אני לא מצליחה לחשוב על זה שאהיה פה עשרה ימים לבד, אני אשתגע.

"אני צריך להתארגן ואת מתחילה לעשות לי כאב ראש, אני יודע לאן השיחה הזאת מתקדמת ולא התשובה היא לא, את לא יכולה לעבוד בקונדיטוריה."

"לא התכוונתי להגיד את זה בכלל." אני אומרת. אבל הוא כבר לא שומע הוא נכנס למקלחת ואני שומעת את זרם המים במקלחת.

"מתי נתחתן?" אני שואלת את יריב כשאנחנו שוכבים במיטה בדירה החדשה שהוא רכש במרכז תל אביב.

"נראה לי שבקרוב ממש."

"איך? אני מתחילה את הצבא בקרוב, נצטרך להתחתן אחרי הצבא."

"למה את צריכה להתגייס?"

"מה זאת אומרת? כל בחורה מתגייסת לצבא ותורמת את חלקה, אני אהיה מדריכת חי"ר."

"את לא יכולה להתגייס."

"מה?" אני מסתובבת אליו ופוגשת בעיניו.

"אם תתגייסי לא אוכל להתחתן איתך."

"מה?" אני בטוחה שאני לא שומעת טוב.

"אני לא אחכה לך עכשיו שתעשי שנתיים צבא ארבל, אני בן עשרים וחמש, עברתי את הגיל של השטויות אני רוצה להתחתן ולהקים משפחה, אני רוצה שזה יהיה איתך אבל אם תתגייסי זו לא תהיה את." אני מרגישה שסכין ננעצת בליבי, אני לא יכולה לדמיין את חיי בלעדיו.