במבט ראשון

פרק 18

                                                                                   ארבל

אני פוקחת את עיניי בקושי רב, מביטה לצדדים ורואה שאני במיטה שלי. לרגע אני מאמצת את זיכרוני ונזכרת בכל מה שאירע אמש.

יריב יושב על כיסא לצד המיטה, הוא עדיין עם פיג'מה, מחזיק את ראשו בין ידיו ונשען על רגליו. אני מזיזה מעט את השמיכה, הוא מתיישר מייד, "התעוררת."

"כן." אני אומרת, פי יבש מהדמעות שנשפכו מעיניי אמש עד שנרדמתי.

"ארבל, אני מצטער, אני לא יודע מה קרה לי. אני יודע שאת לא בוגדת בי. אני מצטער." הוא קם מהכיסא ומתיישב לצידי. "אפשר?" הוא מניח את ידו על שיערי ולא מחכה שאענה. מלטף את ראשי.

"יריב, אני לא יודעת מה לומר." אני מוצאת את קולי איכשהו.

"תגידי שאת סולחת לי. זה לא יקרה יותר, אני מבטיח לך." הוא רוכן אליי ונושק לראשי, "אני לא בן אדם כזה. את יודעת את זה נכון? זה היה בטעות."

דמעה זולגת מעיניי.

"תגידי לי שאת סולחת לי." הוא נושק ללחיי, לראשי, לידיי ולא מפסיק.

"יריב די." אני אומרת.

"אני לא יכול להפסיק, את האהבה הכי גדולה בחיים שלי. אני לא יכול לאבד אותך."

"אני כבר לא מכירה אותך, אותי." אני מצליחה לומר.

"למה את אומרת את זה? אני אותו יריב שהתאהבת בו בגיל חמש עשרה."

"אתה לא." אני אומרת בלחש.

"אני כן, תקשיבי, " הוא מזיז את השמיכה מעט בידו, "תספרי לי על הבחורה מאתמול ועל העוגות."

אני לא מבינה מה זה חשוב עכשיו בכלל. "מה אתה רוצה שאגיד?"

"אני רוצה שתראי שאני אותו יריב, אני רוצה שיהיה לך טוב ואם העוגות זה מה שיעשה לך טוב אז אני רוצה לשמוע ולעזור."

"אני לא רוצה לדבר על זה אם זה גורם לבעיות בינינו."

"זה לא, אני מבטיח. אני רוצה לשמוע באמת." אני מתיישבת ונשענת על גב המיטה.

"טוב." אני לא יודעת מאיפה להתחיל, "הייתי בבית קפה עם שלי אתמול כמו שאמרתי לך, בעלת הקפה ביקשה ממני להכין עוגות כדי שהיא תמכור אותם ובאותה הנשימה ביקשה שאכין לה עוגה למסיבת האירוסין שלה ואביא לה את זה בערב."

"בערב אתמול?"

"כן, בגלל זה לבשתי שמלה לבנה שהשאלתי משלי כי היה קוד לבוש לבן באירוע. הגעתי לשם בסביבות עשר עם העוגה. היא התעקשה שאשתה כוס יין והכירה לי את המשפחה שלה ואת החתן, שתיתי חצי כוס מהיין ויצאתי משם כי ידעתי שאתה בטח דואג ומחכה לי בבית."

"היא שילמה לך על העוגה?" הוא מתעניין באמת.

"היא רצתה. אבל אמרתי לה שזו מתנה ממני."