ארבל
אני מגיעה לקצה הרחוב שלנו ולאחר מחשבה קצרה אני מחליטה להשאיר את הרכב בכניסה לבית ולחסום את שער החניה. גם אם זה אומר שהשכנים יראו אותי יוצאת עם מזוודות לא אכפת לי, באמת שבפעם הראשונה בחיי לא אכפת לי מכלום אם השכנים ידעו, יראו, ישמעו, אני רק רוצה לקחת את הדברים שלי ולעוף מפה כמה שיותר מהר.
אני מוודאת שיריב באמת לא נמצא ונכנסת לבית, נדהמת לראות את כל ההרס, הבית מעולם לא היה נראה ככה. הסלון מבולגן עם מלא כריות ושמיכה זרוקה על השטיח, הרבה בקבוקי אלכוהול וכוסות מונחים על שולחן הקפה וחלק על הרצפה, אני ממשיכה אל המטבח ורואה שהכיור מלא עד אפס מקום. מה לעזאזל קרה פה? יריב חולה ניקיון בצורה קיצונית זה לא מתאים לו. אני מטפסת במדרגות לקומת המגורים שלנו ונדהמת לגלות שגם כאן הכול הפוך, המיטה אינה מוצעת, המון בגדים מפוזרים על הרצפה, בחדר הארונות שורר כאוס מוחלט. הבגדים שלי על הרצפה חלקם קרועים ועל חלקם יש מין נוזל מוזר כזה.
אני מתחילה למלא את המזוודה שלי בבגדים שנשארו בתוך הארון, תוך כדי שאני אוספת אני נזכרת בכל התכשיטים שלי שנמצאים בכספת. איך לא חשבתי על זה קודם? אוכל למכור את כל התכשיטים שיריב קנה לי במהלך השנים ולשלם לעורכת הדין. אני אוספת את כל הבגדים, כמה תמרוקים ואת הצ'ק של מאיה. רק מה שאני רואה, לא רוצה לבזבז פה זמן נוסף ושפתאום יריב יגיע, אני לא יודעת מה קורה פה ואין לי כל כוונה להישאר ולגלות.
אני סוחבת את המזוודה במדרגות, מניחה אותה בכניסה לסלון ורצה לחדר העבודה שלו, מזיזה את הארונית החומה ופותחת את הכספת, אני לוקחת את התכשיטים שלי וכמעט מתפתה להושיט את ידי לחבילת השטרות שעומדת לצידם. לא, אני לא אקח את הכסף הזה. אקח רק מה שמגיע לי. אני אומרת לעצמי.
אני סוגרת את הכספת ויוצאת. לוקחת את המזוודה ונכנסת לרכב בתקווה לא לשוב לפה לעולם.
טומי: היי, מה קורה?
אני: הכול בסדר. אני נכנסת לפגישה אצל עורכת דין ואז אחזור אל הבית שלך. בסדר?
טומי: עורכת דין? בטח, אני בבית, נאכל צוהריים יחד?
אני: אספר לך סיפור ארוך. וכן אני גוועת ברעב. לא שמתי לב שמהבוקר אני רק מתרוצצת ממקום למקום ולא אכלתי דבר, חוץ מכוס קפה אצל דינה ובני.
אני נכנסת לפגישה עם מיכל ומסבירה לה את כל הסיפור שלי עם יריב, נראה שהיא לא מתרגשת כנראה היא שומעת המון סיפורים כאלו במסגרת תפקידה. היא רק מהנהנת ומציעה לי ממחטה כשאני דומעת ולא מצליחה להשתלט על עצמי.
"חתמת על הסכם ממון לפני שהתחתנתם?" היא שואלת ומקלידה במחשב את התשובות שלי אני מניחה.
"האמת שלא, הוא לא דרש. וגם הוא גדל בעסקים לאחר שנתיים שהתחתנו ועדיין בצמיחה." אני אומרת.
YOU ARE READING
במבט ראשון
Romanceבמבט ראשון הוא ספר המשך לספר במבט לאחור. טומי, בן 23 עובד אצל אחיו יונתן במשרד חקירות. טומי הוא שובר לבבות לא קטן שלא מבלה בחברת אישה אחת יותר משבוע. הוא נחוש להוכיח את עצמו לאחיו הגדול ולגרום לו לגאווה, ביום אחד הכול מתהפך עליו כאשר הוא מסתבך בחקי...
