במבט ראשון

אפילוג

                                                                                     ארבל

אני פוקחת את עיניי בקושי רב, מתקשה להתיישר. אני מתיישבת ונועלת את נעלי הבית, מושכת את החלוק מהכיסא שלצד המיטה ומהדקת אותו על גופי.

אני יוצאת למטבח ומדליקה את מכונת הקפה, מדליקה את הנייד ומתיישבת על הכיסא הגבוה ליד האי.

הטלפון מייד מצלצל ומתחילה העבודה. אני עונה בחיוך ולוקחת את ההזמנות. מקלידה בלפטופ שעל האי במטבח שכבר הפך למקום הקבוע שלו.

כשאני מסיימת נכנסת עוד שיחה ועוד הזמנה ומרוב שנשאבתי לעבודה כבר שכחתי שעדיין לא שתיתי את הקפה שלי, אני מניחה את הטלפון על האי וניגשת להכין את הקפה ומתיישבת חזרה לעבוד.

אני מחייגת אל הקונדיטוריה ומעבירה לשלי את ההזמנות.

"את מתכוונת להגיע? הם קורסים כאן."

"בטח, אני מתארגנת, השיחות תפסו אותי ובקושי שתיתי קפה."

"אמרתי לך שבעים פעמים, את לא צריכה לעשות את זה, בשביל זה אני כאן. אם לא תעני הם יגיעו ישירות אליי." היא נוזפת בי כמו בכל בוקר.

"זה חזק ממני, אני מכבה את המכשיר, מתארגנת ובאה."

"יופי, מתוקה." היא מנתקת את השיחה. אני לוגמת את השלוק האחרון מהקפה ונכנסת למקלחת.

המים הזורמים מעירים אותי.

"למה לא הערת אותי?" טומי נכנס למקלחת, נצמד לגופי. "את יודעת שאת לא יכולה להתחיל את היום שלך בלי..."

אני מסתובבת אליו ומשתיקה אותו בנשיקה, הוא אוחז בעורפי ומעמיק את הנשיקה, אוחז בישבני ומרים אותי אליו, אני כורכת את רגליי סביב ישבנו ולא מתאפקת רגע נוסף, צריכה אותו בתוכי כמו אוויר לנשימה, אני מכורה אליו כמו שלא חשבתי שזה אפשרי, לא ידעתי אהבה מהי עד שפגשתי את טומי איילון.

הוא חודר אליי בתנועות מהירות, מטלטל את עולמי ומרעיד כל חלק בליבי.

"עכשיו אפשר להגיד, בוקר טוב." הוא אומר אל תוך פי.

"אני אוהבת אותך."

"אני יותר." הוא משיב כמו בכל פעם שאני אומרת לו את זה.

*

"אני יוצאת, אתה בא איתי או שתגיע אחר-כך?" אני שואלת לאחר שאנחנו מתלבשים.

"אני צריך לטפל במשהו ואבוא." אני מביטה בו לרגע ומנערת את מחשבותיי. אני לא אהיה מהנשים האלו ששואלות את החבר שלהן לאן הם הולכים ומה הם עושים בכל רגע ביממה.

"טוב, ניפגש באזור." אני לוקחת את התיק, הוא אוחז בידי רגע לפני שאני יוצאת.

"שכחת משהו." אני מביטה בו בשאלה.