במבט ראשון

פרק 27

                                                  טומי

"טומי הוא יסלח לך אתה תראה." מאיה יושבת על הספה ומשחקת באצבעותיה בעצבנות.

"את מכירה את אחי, הוא לא יסלח כזה מהר."

"הוא עקשן, אבל כשהוא יבין שהיא אמרה לך שהיא מתגרשת, הוא יבין שלא עשית כלום לפני כן." מאיה הגיעה אליי מוקדם בבוקר כדי לנסות להבין מה קרה, לא יכולתי להסתיר ממנה יותר, סיפרתי לה הכול.

"אני לא רואה שאתם השלמתם."

"הוא ניסה." היא מגחכת, "אחרי איך שהוא דיבר אליי ברכב אמרתי לו שיתפוס ממני מרחק עד החתונה שאני לא רוצה לשמוע ממנו, יהיה לנו מספיק זמן לדבר על הדברים אחרי החתונה."

"תראי איזה פאקינג בלגן עשיתי, אפילו אתם לא מדברים."

"אנחנו נסתדר טומי, מה נהיית כזה רגיש? אני לא רגילה לראות אותך ככה."

"אני משתגע מאיה, לא שמעתי מארבל מילה מאז שהיא נסעה ופחדתי להסתובב ליד הבית שלה שבעלה לא יראה אותי שוב, מה אני אעשה?"

"ביום ראשון היא צריכה להביא עוגות, תראה אותה אצלנו, אל תדאג."

"אני רגיל לראות אותה מהרגע שהיא מתעוררת עד שהיא הולכת לישון. את מבינה כמה זמן זה בשבילי?"

"טומי," היא אומרת ומניחה את ידה על כתפי, "אני אוהבת אותך, ואני באמת אוהבת אותה היא מתוקה, אבל זה לא אומר שזה בסדר, היא נשואה. אתה לא יכול לעשות כלום, אתה צריך לחכות לראות מה קורה ביניהם."

"אני מוכן לחכות לה כמה זמן שצריך. אבל למה היא לא ענתה להודעה שלי?"

"אני בשוק." היא קופצת מהספה.

"מה עכשיו?"

"אתה באמת מאוהב." היא צוחקת. אני זורק עליה כרית. "זה מהמם בעיניי."

"אין לך מסיבת רווקות להגיע אליה?"

"כן, אני חייבת לזוז שסיון לא תהרוג אותי. היא פסיכית לגמרי עם החתונה הזאת אני אומרת לך."

אנחנו צוחקים, "תמסרי להן ד"ש ממני."

היא נושקת ללחיי, "אל תדאג טומי, יונתן ואני נסתדר, הוא לא יכול בלעדיי."

"משוגעת." אני מצליח לחייך בפעם הראשונה השבוע.

אני שוכב במיטה ומביט בתמונות של ארבל שצילמתי. אני מת לשמוע ממנה שזה כבר כואב לי בעצמות, אני אפילו לא יודע אם זה געגוע או דאגה. אני לא יודע למה אבל משהו מרגיש לי מסריח. איך מהנשיקה שלנו ומההבטחה שהיא מתגרשת היא מתעלמת מקיומי כאילו אני אוויר, היא לא חושבת שמגיע לי לשמוע שהיא בסדר?

*

"אתה תהיה חייב לספר לי מה קרה לך עם אחיך." אימא אומרת לי כשאנחנו מתיישבים ליד השולחן באירוע.