בלה
פאק, אני לא מאמינה שרוברט הגיע לפה. אין לו כבוד הוא חרא של בן אדם. מזדיין בתחת שחרמן על בנות בשלוש בלילה. הוצאתי את כעסי בכך שקיללתי אותו, הייתי חייבת אני לא אתן לו לשבור אותי לא מגיע לו. הוא ומישל רק והוכיחו לי את מה ששחכתי.
גברים הם עם חרא.
נפגעתי מהם מספיק אני לא מאמינה ששוב עברתי את זה, פעם ראשונה הודיתי בזה, שניהם אנסו אותי, שניהם פגעו בי. שניהם רצו להרוס אותי אבל אף אחד מהם לא הצליח. אש הייתה בעיניי וכעס זרם בדמי רציתי להכניס לו בעיטה לבטן שהוא לא יוכל לקום שבועיים. מגיע לו לעבור את מה שעברתי. הוא עוד מעז להגיע לפה הוא בטוח ידע שאני אהיה במקום.
שוב דמעות זרמו על פניי, פאק אני שונאת להרגיש ככה אני שונאת להיזכר בהרגשה שאיבדתי את סבתא שלי, אסור לך לבכות בלה, הפסקתי לבכות אבל גרוני שרף מדמעות שלא יצאו לא נתתי להן לצאת לא יכולתי. הדמעות ממקודם נשארו על פניי ונשמעה דפיקה על תא השירותים. פאק זה בטוח רוברטו מה אני עושה
"מי שם?" שאלתי בפחד ובקול צרוד.
"אני." שמעתי את איתן אומר, נאנחתי ופתחתי את הדלת מבלי להסס. הוא עמד מולי מסתכל עליי שבורה מבפנים ומבחוץ, אני שונאת להרגיש ככה לעזאזל. ראיתי שפרקי ידו היו אדומים ממכות כנראה אגרופים. חיבקתי אותו חזק אבל הוא לא חיבק חזרה, הוא פשוט עמד שם קפוא. בלה אסור לך לסמוך על גברים שוב למה את מחבקת את איתן ילדה דפוקה, אני רק בת 22 אבל עברתי הרבה בחיים.
הרמתי את ראשי לראשו של איתן ולחשתי "תודה."
התנתקתי מהחיבוק והלכתי לכיוון הכיור, איתן תפס בלחיי וניגב אותן עם אגודלו, פאק הוא מבלבל אותי. שטפתי את פניי ושהרמתי את ראשי מהכיור איתן לא היה. כנראה הוא חזר לתצוגת אופנה, בכל זאת הוא הבעלים.
עליתי אל חדרו של איתן ונזרקתי על המיטה לא עניין אותי שום דבר רציתי רק לעבור את היום הזה וכמה שיותר מהר.
——————————————————
אני כבר חודשיים במשרדים אני לא אשקר העבודה קשה אבל זוהי העבודה שתמיד חלמתי עלייה אמרתי במחשבותיי.
הקשר שלי עם איתן התחזק אבל לא רבות, שמרנו על מרחק מאז הנסיעה אל טורקיה, יותר נכון אני לא יכולתי להתקרב אליו ולתת לו לבלבל אותי. גברים פגעו מספיק עוד אחד ואני אשבר אסור לי לתת לו לשבור אותי.
עליתי למשרדי והתחלתי לצייר סקיצות עבור לקוחות. עבדתי על זה במשך שעות מנסה לדמיין לצייר אבל הרגשתי מחסום, מחסום בראשי שעוצר אותי מלדמיין. ניסיתי ללכת ברחבי הבניין הגדול לנסות לקבל השראה אך לא מצאתי.
חזרתי אל משרדי. החלטתי לצאת להתאוורר עם עמליה,
בלה: עמליה יש לך חצי שעה פנויה?
עמליה: ברור, לאיפה לבוא?
בלה: בואי לרילאדון, אני וסופיה נבוא.
{המסעדה האהובה על בלה ועמליה.}
עמליה: סגור.
יצאתי ממשרדי והלכתי לכיוון משרדה של סופיה, סופיה ועמליה הכירו איך שחזרתי מטורקיה הכרתי בניהן ושתיהן מצאו חן באחת השנייה, למען האמת אני שמחה שהן התחברו כי שתיהן חשובות לי כל כך. מאז אנחנו דבק.
דפקתי על דלתה של סופיה ונכנסתי.
סופיה הייתה במחשב וחייכה שראתה אותי.
"מעוניינת להצטרף אליי ואל עמליה?" שאלתי בחיוך.
"ברור, רק אני אקח את התיק ואבוא."
אני וסופיה יצאנו מהמשרד וכל העיניים היו מופנות אלינו. הסתכלתי על סופיה בבלבול והיא הסתכלה עליי, ראינו את כולם מתלחששים בניהם. "בטח זה סתם רכילות משרד אל תדאגי." אמרה סופיה.
YOU ARE READING
עבודת הסיוט שלי🔪
Roman d'amourבלה היא בחורה צעירה שכל חייה חלומה היה ׳להיות מעצבת אופנה׳ יש לה סוד שהיא לא חלקה עם רבים, סוד שקשור לעבר שלה וסוד שהיא הייתה מוכנה למחוק בכל מחיר. מה שהיא לא ציפתה לו זה להתאהב היא לא תכננה ולא הייתה מוכנה לקראתו.🤫 איתן, בחור צעיר ששולט במאפייה ב...
