עבודת הסיוט שלי🔪

פרק 34- זיכרון

בלה

״בוקר טוב!״ אמרתי מחייכת ונכנסת למטבח, ״בוקר טוב!״ אמרה סופיה. ״אטש וסופיה בבית ספר גל אירגנה אותם והלכה להפסקה.״ אמרה עמליה יושבת בפינת האוכל. ״יש לנו יום ארוך היום בנות, המאפרת מגיעה עוד שעה.״ סופיה אמרה מתיישבת בפינת האוכל עם מגש ועליו שלוש כוסות שוקו. ״איפה הבנים?״ שאלתי מחפשת בעיניי את איתן.

אתמול בלילה היה מדהים, הוא תיקן אותי ואני מרגישה שלמה עם זה לחלוטין. ״מה זה הסימן האדם הזה שעל הצוואר שלך!״ אמרה עמליה מזדקפת ומסתכלת על צווארי. ״איזה סימן?״ אמרתי שמה את ידי על הצוואר חוששת שאיתן השאיר היקי. ״בלה!״ אמרה סופיה מחייכת ומתקרבת, ״אל תגידי לי ש..״ אמרה עמליה מחייכת.

״חזרתם!!!״ שתיהן אמרו ביחד מאושרות וקופצות, ״אוקיי אוקיי הכל בסדר חזרנו.״ אמרתי מאושרת בעצמי ומצחקקת. ״חזר לו הזיכרון?״ שאלה עמליה, ״לא.״ עניתי מבואסת, ״זה יחזור בסופו של דבר.״ אמרה סופיה מחייכת. ״הבנים הלכו לסיבוב, הם קונים אוכל ומביאים את החליפות שלהם לאירוע. אין לנו זמן לבשל היום.״ אמרה סופיה מהנהנת, ״מתי הספרית מגיעה?״ שאלתי מסתכלת על סופיה שקמה ממקומה והלכה מצד לצד מנסה לראות מה שחכה בארגוני החתונה. ״אף אחת לא נוגעת לי בשיער!״ אמרה עמליה מזהירה ומעבירה את מבטה ממני לסופיה, ״עמליה את תצאי יפה!״ סופיה אמרה מנסה לשכנע אותה.

״אמא שלי מגיעה?״ שאלתי מתחילה להילחץ מעט, ״היא מגיעה יחד עם אבא שלך לנשף וגם לחתונה בלה.״ אמרה עמליה מרגיעה אותי מעט, ״אבל היא תהיה מאוכזבת ממני שלא הכרתי לה אותו לפניי.״ אמרתי מתחילה לנשום עמוק ולהתאכזב מעצמי, ״הכל בסדר, דודה אגוסטינה מבינה ולא מאוחר מידי להתקשר.״ היא אמרה מנסה לעודד אותי, ״שחכת איך הגעתי לפה עמליה? רבתי איתה בשביל להגיע. הסתלקתי ולא דיברנו חצי שנה היא לא תסלח לי.״ אמרתי מבואסת ומרגישה את גרוני נחנק.

״אני דיברתי איתה, היא סולחת לך והיא מבינה שזה הדבר הכי טוב בשבילך בלה.״ אני לא יודעת איך להרגיש, שמחה עצובה מאוכזבת? ״תעדכנו אותי שהם מגיעות.״ אמרתי מחזיקה את הדמעות, זה פשוט מרגיש יותר מידי, ״בלה חכי.״ אמרה עמליה, עליתי אל חדרי במהרה ונעלתי את הדלת, נכנסת אל תוך הפוך והתחלתי לבכות.

אני מרגישה ילדה קטנה, תינוקת שבוכה שקשה אבל נמאס לי. נמאס לי להיות הבת החרא. נמאס לי להיות זו שמחזיקה הכל, בכיתי ופרקתי לכרית שלי. בכיתי במשך שעה וחצי עד שנקישה על הדלת גרמה לי להשתתק.

״יפיפייה.״ אמר איתן. יפיפייה? מה קורה פה. החזקתי את נשמתי מסתגרת אל תוך הכרית ונושכת את השפתיים מרגישה שאני הוזה. ״תפתחי את הדלת יפיפייה, בלה שלי.״ הוא אמר שנית, שמתי את כפות ידיי על אוזני מסרבת להאמין ונושמת עמוק. ״אני פותח.״ הוא אמר ונשמתי במהירות מפחדת מהלא נודע.

רעש המנעול המסתובב נשמע ברחבי החדר ושקט רב השתלט, צעדיו של איתן נשמעו קרובים וקרובים יותר אל המיטה כורמים לי לרעוד מפחד. ״בלה, אני לא רוצה לראות אותך במצב הזה.״ היא אמר בטון רגוע, הוא ישב על ידי המיטה וליטף את שיערי שמתחת לפוך.